אהבה

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של הלב המסמל את האהבה

אהבה היא קבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה ו/או אחדות עמוקה כלפי אדם אחר, בעל-חיים או חפץ כלשהו. במקרה של אהבה לחפץ קיים עניין הבעלות, שבאהבה בין בני אדם פחות אפשרי. אהבה מאופיינת בגעגועים, חיפוש אחר קרבת הנאהב, דאגה לו ובקשת טובתו. כאשר האהבה אינה ממומשת, היא יכולה להיות גם מכאיבה ולא נעימה, וטרגדיות רבות עוסקות באהבות בלתי ממומשות ותוצאותיהן. הפסיכולוג ויקטור פרנקל ראה באהבה פן של תופעה אנושית ייחודית והיא, היכולת של האדם להתעלות מעבר לעצמו ולהתכוונן למשהו מחוצה לו.

תוכן עניינים

[עריכה] סוגי האהבות

ניתן לחלק את האהבה לכמה קטגוריות, כשלכל אחד יש מאפיינים אחרים. אם מגדירים את האהבה כיחסים בין החיים בלבד, אזי ישנם חמישה סוגים של אהבות עיקריות:

  • אהבה הורית - בין הורים לבין ילדיהם. אהבה זו היא כמעט בלתי מותנית, וקיימת כתוצאה מכך שהאדם רואה בצאצאיו בבואה של עצמו.
  • אהבה משפחתית - בין ילדים להורים, אחים וקרובי משפחה, הקיימת בשל קרבת הדם ותחושת השייכות הטבעית.
  • אהבה חברית - בין חברים, הקיימת בשל תחומי עניין, רעות וחברות ותחושת שיתוף ושייכות.
  • אהבה רומנטית - בין בני זוג, הכוללת קרבה נפשית ומשיכה גופנית לאחר.
  • אהבה עצמית - בין אדם לבין עצמו.

אם מגדירים את האהבה כיחס בין האדם לחיים בכללותם, אזי יכולים להיות סוגי אהבה נוספים, ואצל בני-אדם מסוימים אותן אהבות תופסות חלק גדול יותר מאהבתו לקרובים אליו, לדוגמה:

  • אהבת האל - אהבה בין אדם לאלוהיו, ובה האדם מרגיש מחובר ודבק באלוהים.
  • אהבת אדם - אהבה לבני-אדם באשר הם, הנובעת מאהבת החיים.
  • אהבה לעיסוק מסוים - בין אם זה לחכמה, אמנות, וכו'.

[עריכה] אהבה רומנטית

"הנשיקה", יצירתו של הצייר האיטלקי פרנצ'סקו הייז

אהבה רומנטית - צורך עז בקרבה גופנית ונפשית עם אדם אחר, הכרוך במשיכה מינית.

אהבה רומנטית היא נושא מרכזי באמנות, בקולנוע, בספרות, במוזיקה ובאופן כללי, בכל תחומי התרבות. חקירתה המדעית היא ענף בפסיכולוגיה חברתית.

האהבה הרומנטית מופיעה כבר בתנ"ך, בפרט במגילת שיר השירים, שם התיאורים הרומנטיים וגילויי האהבה אינם עומדים בפני עצמם, לפי פרשנותם של חז"ל, אלא משמשים כמשל בלבד לאהבה בין אלוהים וכנסת ישראל. היא מוזכרת במיתולוגיה היוונית אפילו כעילה למלחמה גדולה. היא קשורה בקשר הדוק למושג האבירות בימי הביניים. הרמב"ם קרא לאדם לאהוב את אלוהים באותה מידה שבה הוא אוהב אישה ונכסף לה, ואף המקובלים טענו שאדם שלא חווה אהבת אישה, לא יוכל לחוות אהבת אלוהים. בתרבות היהודית בתקופת ימי הביניים הקדישו לה משוררים כדוגמת ריה"ל שירים רבים.

אף על פי כן, נראה שבשום תרבות היא לא קיבלה את החשיבות שמקנה לה התרבות המערבית המודרנית. יש הרואים במעמדה של האהבה הרומנטית בתרבות המערבית תחליף למעמד שתפסה הדת בימים עברו. בפרט, מעולם לא היוותה האהבה הרומנטית שיקול כה מרכזי ואף בלעדי בהחלטה על חתונה ונישואין, כפי שהיא מהווה היום.

[עריכה] אהבה כזיהוי תודעתי

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיסקס ולשכתב אותו.

זיהוי פנימי באובייקט כלשהו (דומם,צומח,חי,מדבר) כמקדם למימוש רצונות, יצרים וערכים.
בדרך כלל תיוג פנימי של התפתחות האהבה לא מבורר למרכיביו ברמה הרציונאלית בשל המורכבות והמיתוס שיש במושג. תמהיל הרצונות, היצרים והערכים משנה את תפיסת האהבה כלפי האובייקטים הנאהבים, המאוהב מזהה בנאהב אובייקט המספק את התמהיל הפנימי שבו.
סוגי האהבה שונים זה מזה ביחס למגוון הרצונות, היצרים והערכים השונים המסופקים וביחס לעוצמת השפעת האהבה המשתנה. עוצמת האהבה תלויה בזיהוי החשיבות של האוהב את תמהיל היצרים, הרצונות או הערכים לסיפוק מאווייו, העדפותיו או נוחותו.
בתנועה על ציר הזמן, עשויה האהבה להשתנות על פי בחינת המענה לתמהיל יצרים, רצונות או ערכים משתנים, או שנעים על ציר החשיבות של האוהב.
אהבה הנתפסת כ'מוזרה', 'לא ראויה' או 'הרסנית' מתוייגת ככזו, בשל היותה נתפסת על ידי הצופה המתייג, שהאוהב מזהה באופן שגוי את מכלול היצרים, הרצונות או הערכים שהאובייקט הנאהב מספק. בזיהוי מוטעה זה, האוהב עלול לפגוע ביצרים, רצונות או ערכים שייתכן שבעת כלשהי מסופקים, או ביצרים, רצונות וערכים אחרים, שייתכן שמיקומם גבוה יותר בהיררכיית החשיבות של האוהב, ואולם ייתכן שיצרים, רצונות או ערכים אחרים לא יסופקו או אף ייפגעו.
דוגמאות:

  1. פלוני אוהב מאכלים מטוגנים, אך אהבה זו לא עולה בקנה אחד עם רצונו לשמור על בריאותו הלקויה.
  2. אלמונית מאוהבת במאן דהוא בשל יכולתו לספק לה ערך רגשי ויחסי מין מספקים. יש צופה בסביבתה שחושב, שהנאהב ניחן באישיות ותכונות, שהנאהב יעניק מכישוריו אלה גם לאחר(ו)ת. כך, ערך הנאמנות שה'אוהבת' מייחסת לו חשיבות רבה ייפגע, תגרם לה תחושות אי-נוחות ואכזבה עמוקה, ולכן הצופה עשוי לתייג את אהבתה כ'שגויה', כ'לא נכונה', אולי אף 'הרסנית' מבחינתה, שכן המתייג רואה את האיום שבפגיעה בערכים החשובים למאוהבת.

[עריכה] אהבה רומנטית בפסיכולוגיה

פסיכולוגים[1] הגדירו מספר הבדלים בין אהבה רומנטית לבין חיבה: משיכה מינית חסרה בחיבה, בעוד באהבה רומנטית היא תופסת מקום מרכזי. מרכיב הדמיון והפנטזיות חזק באהבה רומנטית, אך אינו מצוי במערכת יחסים רגילה המבוססת על חיבה. החיבה מופנית כלפי בני אדם המקנים גמולים ממשיים, אולם פרטנר להתאהבות עלול להביא דווקא מכאובים וייסורי נפש. הבדל נוסף הוא שהחיבה מאריכה ימים, ואילו ההתאהבות עלולה להיות קצרת טווח.

בחיבה, לקנאה אין תפקיד גדול, ולעתים קרובות, ידידו של הידיד הופך לידיד גם כן. באהבה רומנטית, הקנאה היא מוטיב מרכזי. אהבה רומנטית כרוכה בסערות ובטלטלות רגש, בעיקר בתחילתה, ואילו החיבה יציבה ורגועה.

בהקשר זה, יש להעיר שבדורות האחרונים חלה עלייה חדה בשיעור הגירושין. בישראל הוא עומד על שליש, ובארצות הברית הוא מתקרב למחצית. ההסבר לכך נעוץ דווקא באידאולוגיה הרומנטית העומדת כיום מאחורי הנישואין. למעשה, ככל שהאמונה ברומנטיקה גבוהה יותר, צפויה השחיקה בנישואין להיות רבה יותר. זאת משום שהתחושות הרומנטיות מאכזבות ואינן נותרות לאורך זמן באותה עוצמה. ההסבר לכך הוא בחלקו ביולוגי, ומבוסס על מודלים אבולוציוניים ופסיכו-פיזיולוגיים.

[עריכה] הרחבה עצמית

אחת התאוריות הפסיכולוגיות הדומיננטיות בחקר האהבה הרומנטית מדגישה את מרכיב ההרחבה העצמית שבה. תכונותיו ויכולותיו של הפרטנר הרומנטי הופכים לזמינים עבור האדם.
במחקרים התברר שמאוהבים מוצאים בעצמם תכונות רבות יותר ומתקשים להבחין בין תכונות שבהם לבין תכונות שבבני זוגם.

[עריכה] סוגי האהבה

אחד המודלים לתיאור האהבה, שפותח בידי סטרנברג, מחלק אותה לשמונה סוגים, על פי קיומם של שלושה מרכיבי אהבה: אינטימיות, מחויבות ותשוקה. האהבה המושלמת היא זו שכל אלו מצויים בה. ב"אהבה רומנטית", על פי הגדרה זו, נעדר מרכיב המחויבות. ואילו ב"אהבה ריקה" קיימת המחויבות לבדה.

אחרים דיברו על "אהבה רכושנית", "אהבה לוגית" (כמו בבחירת בן זוג בשידוך, על פי תכונותיו המתאימות), "אהבה ללא אני" ועוד.

מודל נוסף של אהבה פותח בידי הפסיכולוג אריך פרום שראה באהבה את הדחף החזק והמשמעותי ביותר באדם, להתאחד עם הזולת, ובה ראה את הפתרון האידאלי לבעיית הבדילות הקיומית שהאדם חווה בחייו. על פיו יש שלשה סוגים של אהבה :

  • אהבה מזוכיסטית, שבו האוהב מתבטל כלפי מושא אהבתו ומוכן לעשות הכול בשבילו. בהתבטלותו, האדם נפרד מקיומו העצמי המכאיב והופך להיות חלק מהוויה אחרת, אותה הוא מעריך כגדולה וחזקה יותר. בדרגות גבוהות אהבה זו יכולה להגיע להערצה ואף לפולחן אישיות.
  • אהבה סדיסטית, שבו האוהב מבטל את מושא אהבתו כלפי עצמו. האוהב מעצים את אישיותו בכך שהוא "בולע" את הזולת ושולט עליו, מכיוון שהוא רואה בו מכשיר להעצמה אישית ולבריחה מהחדלון ושאלות הקיום שלו. בדרגות הגבוהות אפשר למצוא אהבה זו אצל מנהיגים ו"גורוים" כלפי עדת מעריצים.
  • ואהבה בוגרת שהיא האידאלית, שבו שני בני אדם עומדים אחד מול השני במלוא אישיותם הלא מתבטלת, ומשלימים אחד את השני באופן הדדי, באופן שאינם מבטלים את עצמם אחד כלפי השני.

[עריכה] היווצרות האהבה והימשכותה

הפסיכולוגיות ברשייד וולסטר הסבירו את היווצרותה של האהבה הרומנטית תוך שימוש בתאוריית הריגושים הדו-גורמית של סטנלי שכטר. הן סוברות שעירור פיזיולוגי המיוחס לנוכחותו של פרטנר מתאים ליחסים רומנטיים מפורש כהתאהבות, גם כאשר הסיבה לאותו עירור שונה. כך, למשל, באחד הניסויים[2] נמצא כי זוגות שצפו בסרט פעולה החליפו ביניהם יותר ביטויי אהבה ביציאה מהקולנוע בהשוואה לכניסה אליו, ואילו בקרב זוגות שצפו בסרט ניטראלי מבחינה ריגושית, לא נמצא כל הבדל בביטויי האהבה. עם זאת, אין לראות בתאוריית הריגושים אלא הסבר חלקי לתופעת ההתאהבות.

האהבה ובחירת הפרטנר לאהבה תלויות גם בהערכתו העצמית של האדם. הפרטנר צפוי להיות כזה המספק גמולים הדומים לאלו המסופקים לו. לשם דוגמה, גברים עשירים נוטים לחזר אחרי נשים יפות, אך אדם אשר אינו מרגיש כי יש לו תמורה הולמת להציע, יסתפק בבת זוג מושכת פחות.[3] ניסויים הוכיחו כי אדם שהערכתו העצמית הועלתה באופן מלאכותי ובאמצעות פידבק שרירותי, הרשה לעצמו לחזר אחרי פרטנריות אטרקטיביות יותר.

לרעיון החליפין ההוגנים יש חשיבות גם בתוך הזוגיות עצמה, ולא רק בתחילתה. לתחושת בני הזוג שהצד השני מספק תמורה הוגנת להשקעתם יש חשיבות רבה, והעדרה של תחושה זו מסכן את הזוגיות.

שני המינים מחפשים חליפין הוגנים, אך נבדלים במרכיבי החליפין הקוסמים להם. נשים מייחסות חשיבות ליכולתו של בן הזוג לספק צרכים רגשיים וצרכים חומריים, ואילו בעיני הגברים, המשיכה הפיזית מהווה מרכיב עיקרי.

בניגוד לקלישאה לפיה "ניגודים נמשכים", נראה שלהתאמה בין בני זוג יש תפקיד חשוב ביצירת קשר ובהמשכתו. התאמה זו צפויה להוות תנאי מוקדם להצלחת קשר, אך, מאידך, היא עצמה נובעת בחלקה מהקשר.

[עריכה] האהבה בפסיכולוגיה

רגש האהבה נחקר רבות בתחום הפסיכולוגיה. סולל הדרך של המחקר בתחום היה הפסיכולוג רוברט סטרנברג. בעזרת מחקריו הרבים על נושא האהבה פיתח סטרנברג תאוריה הנקראת "משולש האהבה". על פי תאוריה זו, לאהבה שלושה מרכיבים:

  • אינטימיות - מידת הקרבה והקשר לאחר. הרצון להחשף לגמרי לפניו.
  • מחויבות - מידת הנאמנות לקשר. הרגשת החובה להיות בקשר ולהישאר נאמן.
  • תשוקה - מידת המשיכה הגופנית והפיזית אל האחר. מרכיב זה הוא שמתפתח בצורה המהירה ביותר, אך הוא גם זה שדועך הכי מהר.

לפי סטרנברג, ניתן לחלק את כל הקשרים הבין-אישיים לשמונה סוגים בעזרת שלושה מרכיבים אלה. החלוקה הזו יוצרת שמונה סוגי האהבה:

  • העדר אהבה: יחסים שטחיים, חסרי אינטימיות מחויבות או תשוקה.
  • אהבה רומנטית: יחסים מלאי אינטימיות ותשוקה, ללא יכולת להתחייב.
  • חיבה: ישנה אינטימיות ויכולת להפתח, אך היחסים אינם מחייבים ואין בהם תשוקה.
  • אהבה אשלייתית: אהבה מהירה, מלאה תשוקה ומחויבות. אך הדעיכה מהירה גם היא, שכן בני הזוג לא מסוגלים לפתח אינטימיות ופתיחות ביניהם.
  • אהבה עיוורת: אהבה בה המרכיב היחיד הוא תשוקה עזה. אין אינטימיות או מחויבות. נהוג לכנות אהבה כזו "הידלקות".
  • אהבת רעים: אהבה המאופיינת באינטימיות ובמחויבות, אך ללא תשוקה. אהבה כזו ניתן למצוא בקשר בין חברים קרובים.
  • אהבה ריקה: אהבה המבוססת על מחויבות בלבד. בני הזוג ממשיכים לאהוב מתוך הכרח. אין אינטימיות או תשוקה.
  • אהבה מושלמת: אהבה המכילה את כל שלושת המרכיבים. זוהי "אהבת החלומות".

[עריכה] מדע האהבה

על פי המדע, רגש האהבה מסתכם בסופו של דבר בהתמכרות כימיקלית בין אנשים. המחקרים המדעיים בתחום מדעי המוח שופכים אור על השאלות: "למה ואיך אנחנו מתאהבים?", ו"מדוע יש מערכות יחסים מצליחות יותר מאחרות?"

על פי התאוריות הנוכחיות פרומונים אנושיים (או מלאכותיים – בשמים) "מושכים", מראה חיצוני דומה לשלנו (או לשל הורינו), ואופי המזכיר לנו את אופיינו או אופיים של הורינו – הם הגורמים העיקריים המשפיעים על התאהבותנו באדם אחר. כימיקלים במוחנו אחראים להתאהבות. ההורמונים אסטרוגן וטסטוסטרון משחקים תפקיד במשיכה המינית; דופמין אחראי ל"פרפרים בבטן"; נוראפינפרין אחראי לפעימות הלב המואצות ולהתרגשות; רמות נמוכות של הורמון הסרוטונין לאחר ההתאהבות מסתכמים ב"אובססיביות" כלפי בן/בת הזוג הנאהב/ת. האפקט המשותף של הכימיקלים הללו בנוסף לשינויים במעגלים עצביים במוח – גורם לאופוריה, תאווה, אובססיביות, יתר מרץ, חוסר שינה, חוסר תיאבון ותשומת לב ממוקדת באדם הנאהב.

הורמון האוקסיטוצין אחראי לרתימת מערכת היחסים בין הנאהבים, וכאשר הם מקיימים יחסי מין ההורמון מופרש ומגביר את הקשר הרגשי. אנדורפינים והורמון הוזופרסין (שאחראים גם לקשר בין בני משפחה וידידים) בשיתוף פעולה עם שאר ההורמונים שהוזכרו לעיל, אחראים להתמוגגות סממני האהבה הראשונים ולייסוד קשרים ארוכי טווח.

השפעת הכימיקלים שהוזכרו מתעמעמת לאחר תקופת זמן מסוימת (לאחר שלב זה מתרחשות רוב הבגידות), וכשזה קורה בני הזוג בוחנים אחד את השני באופן רציונלי.

בשלב זה מערכת היחסים או חזקה מספיק בשביל להימשך, או שהיא פשוט מתפוררת. אם היא נמשכת, אז האנדרופינים, הורמון האוקסיטוצין והוזופרסין - דואגים לשמר את מערכת היחסים.

לאהבה יש תפקיד מרכזי בהמשכיות המין האנושי (וגם מינים אחרים), בזכותה אנו מקימים משפחות, מביאים ילדים לעולם ומגדלים גם את ילדיהם.

[עריכה] האהבה בדת היהודית

שלוש מצוות הקשורות לאהבה ביהדות הן:

  • אהבת הָרֵעַ – "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט 18)
  • אהבת הגר - "ואהבת לו [לגר] כמוך" (ויקרא י"ט 34)
  • אהבת ה' – "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". (דברים ו' 5, י"א 1)

על אהבת האדם דיברו תנאים מרכזים ואמרו עליו שהוא "כלל גדול בתורה" (ר' עקיבא) או "כל התורה כולה על רגל אחת" (הלל הזקן). כלל זה גורס כי האדם יעניק לרעיו וסובביו את אותה אהבה שהוא מעניק לעצמו, ולכן חז"ל דורשים מהאדם קודם כל לאהוב את עצמו, (כלל זה נסמך על האמונה היהודית שהתפתחה במשך הדורות לתורות בתורת הקבלה והחסידות, לפיה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (בחסידות), ו- "אלוהים אוהב את מי שאוהב אותו" בזוהר), ואז הוא יוכל להעניק לרעיו ולסובביו את האהבה שהוא חש בעצמו.

חז"ל לא הסתפקו בהדרכה כללית לאהבה, אלא גזרו מכך הלכות שונות ובהם להעניש חוטא באהבה ולא בשנאה ובנקמה. (סנהדרין נב/ב) ולבחור לאדם שראוי לעונש, עונש שיסבול בו פחות. (מסכת פסחים, דף עה א') חז"ל הורו לגבר לא לקדש אישה מבלי שראה אותה, למשל על ידי שליח, בגלל החשש שהיא תתגנה עליו ברגע שיראה אותה, והוא יפגע בה בניגוד לצו של ואהבת לרעך כמוך. (מסכת קידושין, מ"א א').

אהבת האל נמצאת בפרשיה מרכזית שמושמת בתפילין ונקראת כמה פעמים ביום בקריאת שמע. על פי רבי עקיבא מגילת שיר השירים הינה קודש קודשים, בשל תפיסתו שהיא מבטאת את האהבה אל האל. הרמב"ם קובע שהדרך הראויה בעבודת ה' היא האהבה, כלומר אמונה לשמה, ואילו היראה, כלומר אמונה שלא לשמה, היא בדרגה פחותה יותר.

החסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט הדגישו את חשיבותה של העשייה מאהבה בעבודת ה'.

מעבר לאהבות אלו, גם האהבה הרומנטית תופסת מקום כשיאה של אהבת הרֵע, ומתוארת בשיר השירים:

""שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ,
כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ,
אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ."
}| שיר השירים ח' 6-7 |{{{3}}}}}|{{{3}}})|( שיר השירים ח' 6-7 )}}

[עריכה] האהבה בפילוסופיה

אומרים אהבה יש בעולם - מה זאת אהבה?
– חיים נחמן ביאליק, "הכניסיני תחת כנפך"

פילוסופים, משוררים וסופרים רבים הגו בשאלה מהי האהבה וכיצד ניתן להגדיר אותה. הם דנו רבות בשאלה מה מבדיל בין אהבת אמת לבין אהבת בוסר. אחד התוצרים המפורסמים של דיונים אלה היה המיתוס של אריסטופנס על הנפש התאומה: "בראשית חיו בני האדם מחוברים בזוגות, לכל יצור היו שני ראשים, 2 לבבות ו 4 רגליים ו 4 ידיים. ושני הנפשות אהבו זו את זה אהבה גדולה ובילו את כל חייהם באושר שמיימי. אושר זה גרם להם לחטא ההיבריס וכתוצאה מכך נענשו על ידי האלים: זאוס חצה כל ייצור לשנים באמצעות חזיז הברק שלו והפריד כל איש מנפשו התאומה. ללא החצי השני, חייו של כל אדם היו מלאים כאב, וכדי להתגבר עליו הוא חיפש אחר החצי השני שלו - נפשו התאומה, על מנת שיוכל להתאחד עמה ולבלות איתה יחד." לפי מיתוס זה, המופיע ב"המשתה" של אפלטון - אהבת אמת אפשרית רק בין שתי נפשות תאומות ושאהבה אמיתית בהכרח הדדית.

מי שמשתוקק לאחר או אוהב אותו, ודאי לא היה משתוקק אליו או אוהב אותו או מחבב אותו אלמלא היה משתייך באיזה אופן שהוא אל הנאהב, או בנשמתו או באיזו תכונה או אופי או דמות של נשמתו.

נתברר לנו, איפוא, שבהכרח מחבבים אנחנו מה שמשתייך אלינו מטבע בריאתנו...הכרח הוא, איפוא, שהמאהב האמיתי שאיננו מעמיד פנים, יאהבנו אהובו.

– אפלטון, "ליסיס", תרגום- י"ג ליבס

על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. מרגשות אלה נגזרת רגשת האהבה. לפי שפינוזה, "אהבה היא שמחה בליווי אידיאה של סיבה חיצונית". כלומר, אהבה היא תחושה של שמחה הנגרמת כל פעם שהנפש מעלה ברוחה סיבה חיצונית, כגון אשה יפה. שמחה, לפי שפינוזה היא "היפעלות (רגש) שעל ידו באה הנפש לידי שלמות מרובה מבתחילה", הגדרה זו היא הגדרה מאוד אגוצנטרית ומגדירה את האהבה לפי מידת השמחה שגורם מושא האהבה לאוהב, ולא לפי מידת הנכונות של האוהב להקריב למען מושא אהבתו (הגדרה אלטרואיסטית). לפי הגדרה זו של שפינוזה, דייג אכן אוהב דגים. לכן, סביר להניח שהשימוש שלו במילה "אהבה" איננו מיוחד ל"אהבה רומנטית".

אחרים, בייחוד משוררים, העדיפו להגדיר את האהבה באמצעות אלטרואיזם ונתינה חסרת-גבולות כלפי מושא האהבה.

[עריכה] האהבה באמנות

"אהבה", פסלו של רוברט אינדיאנה המוצג במוזיאון ישראל שבירושלים.

באמנות על סוגיה וגווניה, האהבה לוקחת חלק מרכזי. ביצירות מוזיקליות, סיפורים, שירים, ציורים ופסלים האהבה היא נושא שכיח, שמתבטא באמנות של כל לאום או שכבת גיל. במוזיקה המודרנית (רוק, פופ, ראפ, מזרחית וכו') מדובר על אהבה בחלק משמעותי מהשירים. והאהבה, על צורותיה וגווניה (רומנטית, עיוורת, אהבת רעים ועוד), גם כשאינה מוסברת בפירוש, מתפרשת בשירים. (דוגמה לאהבת רעים, בשירו של ביאליק: "הכניסיני תחת כנפך/והיי לי אם ואחות/ויהי חיקך מקלט ראשי/קן תפילותי הנידחות" - כאן מדובר על אהבה ללא תשוקה. מאידך, בשירו של אברהם חלפי "עטור מצחך" נאמר: "לא הייתי רוצה להיות לך אח/לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך" - כאן מדובר על כך שהדובר רוצה את האהבה הפיזית והרומנטית, מעבר לאינטימיות והמחויבות).

האהבה במיתולוגיה היוונית והרומית מבוססת על דמותו של ארוס הוא קופידון (אמור) לעתים עם ולעתים בלי בת זוגו - פסיכה. מאז התקופה הרומית ועד סוף העידן הפוריטני, באמנות פלסטית של תרבות המערב ובעיקר בציור, מופיעה הזוגיות כרמז לאהבה בין גבר לאישה, תופעה זו מודגשת בציורים רבים של אדם וחוה, בהם מתוארות סצנות הפיתוי והגרוש אולם לא מתוארת בהם אהבה. ואילו אהבה מיוצגת באהבת אם לבנה, בעיקר בציורי המדונה.

במאה ה-19 התחילו להציג אהבה ארוטית, בעיקר אהבה של אישה צעירה לגבר. שאר סוגי האהבה כמו אהבת גברים, אהבת נשים ואף אהבה מבוגרת זוכים לייצוג מועט. במאה ה-20 הפכו ייצוגי האהבה באמנות להיות חושניים יותר, עירום מרומז הפך להיות עירום חזותי ואף הוצג מעשה האהבה עצמו.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] תמונות נוספות

[עריכה] מקורות

  1. ^ Berschied, E. & Walster, E. (1974). A little bit about love. In T. L. Huston, G. Levinger, E. McClintock, L. A. Peplau & D. R. Peterson, Close relationships, pp. 1-19. New York: Freeman.
  2. ^ Cohen, B., Waugh, G. & Place, K. (1989). At the movies: An unobtrusive study of arousal attraction. Journal of Social Psychology 129, 691-693.
  3. ^ Kiesler, S. B. & Baral, R. Z. (1970). The search for a romantic partner: The effects of self esteem and physical attractiveness on romantic behavior. In K. Gergen & D. Marlower (Eds.), Personality and social behavior, pp. 155-165. Reading, MA: Addison-Wesley.

[עריכה] קישורים חיצוניים