יחסי מין ביהדות

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"חתונה יהודית", הוא ציורו של יוסף ישראלס, 1903

בהלכה היהודית, יחסי אישות (או תשמיש המיטה), לרוב הוא הכינוי ליחסי מין שמקיימים גבר ואישה הנשואים על פי התורה, כשכיום אלו יחסי המין היחידים הזוכים ללגיטימציה הלכתית[1]. על פי ההכלה, לאיש ולאישה יש מחויבות הדדית לקיום יחסי אישות מלאים, שעל מנת כן הם עמדו ונישאו. הבעל אף מצווה על כך במצוות עונה. וכאשר אחד מבני הזוג מונע קיום יחסי האישות, חל עליו דין מורד/ת, שבהתאם להלכות אלו, ההימנעות עלולה להוות עילה לגירושין ולוויתור על כסף הכתובה.

בחז"ל ובספרי ההלכה, מופיעות הלכות והנחיות לאיסור ולהיתר לגבי האופן והזמן והדרך לקיים יחסי אישות. כל אלו נסובים בזמן שהאישה טהורה לבעלה, אולם בזמן שהיא נידה (בזמן הווסת) נאסר אף המגע בין הבעל לאשתו, עד שתטבול כדין.

בספרות התורנית העוסקת בהלכות אלו, נעשה שימוש בכינויים שונים לתיאור הפרטים הקשורים ביחסי מין, עקב הרצון להשתמש בלשון נקייה, וכך למשל איבר המין מכונה "אותו מקום" לשני המינים.

היהדות רואה את התאווה ואת ההנאה ביחסי אישות בין בני זוג כדברים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם יהיה לשם מצווה ולא לשם הנאה או מילוי תאווה גרידא. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה הנכונה ובאופן של קדושה וצניעות. מכל מקום, אין דעת חכמים נוחה מריבוי קיום יחסי אישות, והרמב"ן אף מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות - נבל ברשות התורה.

תוכן עניינים

[עריכה] כינויים ליחסי אישות

תשמיש המיטה (או תשמיש בקיצור), הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות בכל מקורות היהדות מאז התנאים חכמי המשנה, כאשר בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי חיבור. בנוסף, במשך הדורות נוצרו כינויים ומונחים רבים בלשון רמז, כגון: "דבר זה", "מילתא" (דבר), "דבר מצוה", "דרך ארץ", "דבר אחר", "הרגל דבר", "עשיית מלאכה", "עשיית צרכים", וכן "לספר" ו"לדבר". כן נעשה שימוש בביטויים שאולים נוספים מתחום האכילה והשתייה, לדוגמה: "אכל", "סעד", "נהמא" (לחם), "לחם סתרים", "טעימת תבשיל", "שותה בכוס", "עריכת שולחן".

בספר שולחן ערוך ההלכות הנוגעות ליחסי אישות נקראות הלכות צניעות. יש המבינים מכינוי זה שיחסי אישות צריכים להתקיים בצנעה, ויש הרואים בכך בפשטות רמיזה לנושאים "שהצנעה יפה להם".

המונח יחסי אישות, הוא מונח מודרני וחדש יחסית, שמורכב מהמונח החילוני "יחסי מין" ומהמונח ההלכתי "הלכות אישות" המופיע במשנה תורה לרמב"ם[2]. מונח זה מופיע רבות בספרות השו"ת לאחר תחילת המאה ה-20, אך אינו מונח הלכתי בעיקרו. ואמנם, רוב הספרות הרבנית המאוחרת (עד זמנינו) בחרה להשתמש במונח המסורתי – תשמיש המיטה.

המונח "יחסי אישות" הוא כיום גם מונח משפטי נפוץ בבית המשפט ובבתי דין רבניים, כמו גם בניסוח החוק של מדינת ישראל, ולעתים מונח זה מתייחס לבני זוג שאינם נשואים. הערך הנוכחי מתייחס לשימוש המצוי ב"יחסי אישות" - יחסי מין הרצויים (וכתחליף למונח התורני "תשמיש המיטה"). שאר ענייני מין ביהדות, כמו יחסי מין אסורים, סיפורים מיניים בתנ"ך, אוננות, צניעות, וכדומה, מפורטים בערך מיניות ביהדות ובערכים הרלוונטיים.

[עריכה] רעיונות מרכזיים

במקורות היהדות ישנו מגוון של אמירות על משמעותם של יחסי אישות, על חשיבותם מטעמים שונים, וכן התייחסות אל ההנאה מהם ושלילת ההתנזרות הקבועה מהם.

ההלכה מטילה איסורים שונים ביחסי אישות, מתוך השקפה שלא ניתן לספק את היצר המיני אלא על ידי הגבלתו, וכדברי חז"ל; "איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב". ישנן שתי הגבלות בולטות. האחת היא כי יש לקיימם רק במסגרת הנישואים, ובכלל זה לא בין קרובי משפחה מדרגת קירבה גבוהה. לחריגה מאיסור זה נקבעו עונשים שונים, ששיאם עונש מוות. השנייה היא כי במשך חלק ניכר מימי המחזור החודשי, שבהם האישה נידה, אסור לזוג לקיים יחסי אישות.

יחסי אישות על פי הרמב"ם: האישה

כן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה. ותיזהר מקרוביו ובני ביתו, כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה; ותתרחק מן הכיעור, ומן הדומה לכיעור."

משנה תורה, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח.

בכל האמור להנאה והימנעות ממנה בעת קיום יחסי אישות, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית. היא מושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני. לפי חז"ל ישנו ליצר המין, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם.

יחסי אישות על פי הרמב"ם: האיש

"אשתו של אדם, מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה - בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות; ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות. אין דעת חכמים נוחה ממי שהוא מרבה בתשמיש המיטה, ויהיה מצוי אצל אשתו תמיד כתרנגול; ופגום הוא עד מאוד, ומעשה בורים. אלא כל הממעט בתשמיש, משובח: והוא, שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו."

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א.

בתלמוד מובאת אגדתא, המיוחסת לימי שיבת ציון, ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר המין. אולם לאחר שנענתה תפילתם של חכמי ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת פרייה ורבייה) הוחזר יצר זה, אם כי באופן חלקי (ואינו פועל להתאוות לקרובי משפחה)[3]. במדרש בבראשית רבה מובא רעיון דומה:

הנה טוב מאוד - זה יצר טוב, והנה טוב מאוד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא!, אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים.
– בראשית רבה, פרשה ט

הרמב"ם במורה נבוכים צידד בדברי אריסטו, לפיהם ההנאה המינית מגונה יותר משאר ההנאות הגופניות[4]. אך מחבר איגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן חלק על אריסטו, וכתב שיחסי אישות הנעשים באופן הנכון ובכוונה הראויה אינן דבר מגונה, אלא דבר קדוש ונקי[5].

הרב יצחק אייזיק שר טוען כי הרמב"ם והרמב"ן אינם חלוקים מבחינה עקרונית. לדבריו, הרמב"ם מתכוון לרדיפה אחר המשגל והאכילה, ואם אין האדם מכוון במעשה זה לשם שמים - גם לרמב"ן הוא מקולקל ומגונה, אבל אם האדם עושה מצווה זו בקדושה ובמידה הנכונה - הרי הוא מקדש את החומר[6].

הרב יוסף דוב סולובייצ'יק כתב על מהותן של ההלכות ביחסי אישות:

הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה... הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.
– "ובקשתם משם", איש ההלכה, עמ' 209.

חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני: קיום מצוות פרייה ורבייה, יצירת שלום ואחדות בין בני הזוג ותועלת רפואית לתיקון העובר והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ההריון השונים.

[עריכה] תאווה

חכמי ישראל ראו בתאווה (מכונה גם חשק, או רצון) תנאי בסיסי לחיבור לאהבה ולאחדות בין בני הזוג[7]. מנהג אנשי בית מונבז המלך, שהתגיירו, היה לקיים יחסי אישות בשעות היום כדי שלא יהיו עייפים וחסרי תשוקה. חכמים ראו בחיוב את הרעיון של עוררות התשוקה המינית, עם זאת הם לא שיבחו אותם על כך בגלל שלהלכה אסור לקיים יחסים ביום (אלא אם כן הבית מוחשך). בראשונים מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי על ידי זה הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים בריאים וצדיקים[8]. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש, זה כדי להרבות את תאוות האיש[9].

בספר חסידים מובא:

אמרו לחסיד אחד... תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה
– ספר חסידים[10]

באיגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן נכתב, שאם אין מצד שני בני הזוג הרבה חשק אהבה ורצון - אין השכינה שורה בתשמיש.

בספרות ההדרכה הדתית לאומית, ההדרכה היא להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי[11]. לעומת זאת, בספרות החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה רק לצורך. למשל, הרב ישראל אליהו וינטרוב הגדיר זאת כך; כל מקום שנמצא בדברי הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי[12].

לפי חז"ל, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול משל האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש[13]. אמנם, ברש"י בתלמוד כתוב שתאוות האישה גדולה משל האיש[14].

האור החיים מפרש את הפסוק בספר בראשית: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שהאישה נתקללה בשני דברים. אחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל. דבר שני, שלא יהיה לה אפשרות להשלים את תשוקתה, כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה שתמיד חסרה תשוקתה.

[עריכה] הנאה

חז"ל ראו בהנאה גורם לאהבה ואחדות בין האיש לאישה. בספר בראשית כתוב: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש רש"י שבביאה שלא כדרכה (מין אנאלי) לא שייך "ודבק באשתו", בגלל שהאישה אינה נהנית מזה ואין אחדות ביניהם. כלומר, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הדבר. דברי רש"י אלו מהווים בסיס להתייחסות למרכיב התענוג שבלימוד תורה.

למרות החשיבות של ההנאה (בעיקר בשעת מעשה) כחוויה מאחדת של בני הזוג, לא נמצא בספרות התורנית לשון של ריבוי. מה שאין כן בתאווה (בעיקר לפני המעשה), שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, השולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים, סימן ר"מ) שיש לקצר בתשמיש ולמעט הנאתו, ומצד שני פוסק (באבן העזר, סימן כ"ה) שבדברי תשמיש יכול לדבר איתה "כדי להרבות תאוותו".

בספר "מנורת המאור" כתוב שלא ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה[15]. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, כגון תפילות, כוונות המחשבה, וכדומה - הוא קודם הביאה, אבל בשעת הביאה אי אפשר שלא ליהנות[16]. רבנו בחיי הסביר בספרו "חובות הלבבות" כי תחושת התענוג שמתלווה ליחסי אישות, היא שכר על קיום מצוות פרייה ורבייה[17]. כמו כן, חכמי ישראל התייחסו להנאת האישה, וציינו את חשיבותה בכך שכדאי לבעל לגרום קודם הנאה לאישתו ורק לאחר מכן להזריע[18].

רבי ברוך מקוסוב, מקובל ומנהיג ציבור מגדולי תנועת החסידות, מתאר שסבר בתחילה שעניין הקדושה בשעת הביאה הוא שיוציא ממחשבתו את כוונת הרגשת העונג הגשמי שלו, ויצטער על מה שהוטבע במעשה הזה הרגשת עונג גשמי, ויחשוב שהלוואי שלא היה הדבר כן. אך הוא כותב על עצמו שבסוף הבין ש"עניין הקידוש נמשך על ידי הרגשת עונג גשמי, והוא סוד נפלא ועמוק נורא"[19]. כמו כן, כתב המגיד ממזריטש שהתענוג הוא המחבר שני דברים, למשל זכר ונקבה[20].

לא יכוון להנאה לשם הנאה בלבד ("להשביע יצרו ולמלא תאוותו") אלא להנאה לשם אחדות בינו לבין אשתו (או הנאה לשם אחת מארבע הכוונות המוצגות בהמשך).

[עריכה] קדושה

בתלמוד מובא (מסכת שבועות יח) שכל המקדש את עצמו בשעת תשמיש – יהיו לו בנים זכרים. המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו. ראשית, יש לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות[21]. כמו כן, יש לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור ובאיכות החיבור ברוח הכתוב באיגרת הקודש[22]. בהתאם, יש לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך, וכפי מאמר חז"ל בתלמוד: "ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום" (נדה יז)}}. על פי הגאון מווילנ, עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, ולהיזהר מבני תשע מידות[23].

לפי השל"ה, אין קדושה בכל הקדושות כקדושת הזיווג, אם הוא בקדושה הראויה והנכונה[24].

[עריכה] פרישות

ביהדות אינה מקובלת פרישות מוחלטת מיחסי אישות, גם כאשר אין אפשרות להיכנס להריון מאותה ביאה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שרבי שמעון בן חלפתא אמר על עצמו לעת זקנותו (כשלא יכל לקיים יחסי אישות) "משים שלום בבית בטל". משים שלום בבית - רש"י פירש "איבר תשמיש", ורבי ניסים גאון פירש "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו".}}. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך מסיבות צדדיות. למשל, כהן גדול פורש מאשתו שבעה ימים קודם יום כיפור, כדי שלא יטמא עקב קיום יחסי אישות. כמו כן, משה רבינו פרש מציפורה אשתו, היות שמשה היה יכול לקבל גילוי שכינה בכל עת.

דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, בספרות התורנית, ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידאל לפרישות מהנאות העולם הזה.

על פי הרמב"ם פרישות רבה עלולה להביא את האדם אל חטא[25]. בדומה לכך כתב החזון איש באיגרת ג: "הפרישות הבלתי טבעית ביחס לאשתו מביאה להרהור מרובה"[26]. וכן הרחיב בנושא זה, רבי יעקב קנייבסקי[27].

[רמח"ל בספרו "מסילת ישרים" מסביר שיש דרגות ומובנים שונים למושג הפרישות ביהדות (באופן כללי, לאו דווקא לגבי יחסי אישות); לשיטתו יש פרישות אסורה ויש פרישות שהיא מותרת. הכלל העיקרי הוא שכל מה שאינו מוכרח לאדם בענייני העולם - הרי ראוי לאדם לפרוש ממנו, וכל מה שמוכרח לו מאיזה סיבה שתהיה - אם הוא פורש הרי זה חוטא[28].

בספרות ההדרכה החרדית, הדברים מוצגים כגישה אחת. האידאל הוא למעט בתענוג, אך בפועל אין לאדם לצמצם בהנאה, אלא אם כן הוא הגיע לדרגת חסידות (מקביל לדרגת הפרישות), ואשתו לא נפגעת מכך. הגדיר זאת החזון איש באיגרת ג': "באשתו הטהורה הכל מצווה, רק על דרך החסידות מי שראוי לכך ממעט בתענוג"[26]. דברים דומים כתב הסטייפלר באיגרתו[29].

לעומת זאת, בחלק מהספרות הדתית לאומית, הנושא מוצג כשני גישות ביהדות. גישה אחת שרואה מיעוט הנאה כאידאל - גישתו של השולחן ערוך שלדבריו יש לקיים יחסים "כמי שכפאו שד", כלומר, לקצר בתשמיש כדי למעט הנאתו. וגישה שנייה, שעל פיה יש לנהוג, גישה של שימוש בהנאה באופן טבעי בלא צורך למעט בה, בגלל שההנאה מאחדת בין בני הזוג[30].

[עריכה] חשיבות יחסי האישות

חז"ל ראו קשר בין יחסי תקינים בין בני זוג וסברו כי הם עשויים לגרום למהות רוחנית גבוהה: שכינה, שתשרה ביניהם[31]. במילים אחרות, ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הביאה בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ישראל הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותו הרוחנית של הביאה. הרמב"ן תיאר את חשיבות יחסי האישות כך:

חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית.
– אגרת הקודש אות ב

היעב"ץ מבטא את הדברים באופן חריף יותר:

אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו עין הרע... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז.
– מור וקציעה, סימן רמ.

[עריכה] תדירות קיום יחסי אישות

כתובה מאיטליה 1776
ערך מורחב – מצוות עונה

חיוב לקיים יחסי אישות בשיעור שאין לגרוע ממנו מובא במשנה ובתלמוד, בספרות הפוסקים ובשולחן ערוך. זוהי המחויבות הבסיסית של האיש לאשתו על פי נוסח הכתובה[32]. שיעור זה נקבע על פי האומדן המקובל להימצאותו של הגבר בביתו בהתאם לעיסוקיו ועבודתו. לדוגמה: ספן היוצא לשיט לחודשים ארוכים, חייב רק פעמיים בשנה. חז"ל העריכו שאשה זו, שנשאה לספן, ידעה מראש על התדירות שהוא יהיה בבית ונתרצתה לכך. לעומת זאת, אנשים העובדים בסמוך לביתם ומצויים כל יום בביתם, חובתם - פעמיים בשבוע, ואם עובדים בעיר אחרת ולא לנים בביתם במשך השבוע הם מחויבים לפעם אחת בשבוע.

בשולחן ערוך נפסק שעונת תלמידי חכמים היא פעם אחת בשבוע, בליל שבת, כיון שבלילות החול צריכים לעסוק בתורה, שתורתן אומנתן. בזמנינו אין לנו אדם שנקרא תלמיד חכם (כי בזמנינו אין נזהרים מביטול תורה כדין ועוד כמה טעמים), מכל מקום כיון שהטעם שתלמיד חכם רק פעם אחת בשבוע משום שהתורה מתשת כוחו וטעם זה ישנו גם בתלמיד חכם שבזמנינו, ואם כן מי שיודע שהוא בבריאות יש לחייבו פעמיים בשבוע, וכן מנהג רוב תלמידי חכמים בזמנינו (טרם שהגיעו לימי העמידה)[33]. גם הרב משה פיינשטיין כתב שתלמיד חכם יש לחייבו פעמיים בשבוע[34]

על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר החתונה ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מיום כיפור (וחוץ מהימים שהיא נידה), ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"[35].

במשנה תורה להרמב"ם ובשולחן ערוך לא הוזכר מה התדירות שהאישה חייבת. האישה אינה חייבת במצוות עונה (עונה=זמן), לכן הזמנים שקבעו חכמים מתייחסים לגבר בלבד. אמנם, יש לאישה חובה מחמת הנישואים לקיים יחסי אישות, ואם היא מסרבת חל עליה דין מורדת. להלכה, כתב המהרי"ט שהאישה חייבת רק בהתאם לחיוב העונה של בעלה, ואם הבעל דורש להרבות בתשמיש יותר מחיוב ה"עונה" שלו, או לבוא עליה שלא כדרכה (מין אנאלי), אין עליה דין מורדת[36].

[עריכה] עיתוי קיום יחסי אישות

ערך מורחב – עיתוי קיום יחסי אישות

חז"ל קבעו מתי ניתן לקיים יחסי אישות על בסיס המועדים שבהם האישה משתוקקת לכך. ולכן, כאשר הבעל מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא אמרה זאת, הוא מחויב לה מן הדין. יתר על כן, לפי היהדות וכמובא בתלמוד ("כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן"), אישה הדורשת מבעלה בלשון נקייה ("בוא אלי") לקיים עמה יחסי מין, תזכה לבנים צדיקים. לדברי חז"ל, אסור לאישה לבקש באופן מפורש מפאת החוצפה.

למידע נוסף, ראו עיתוי קיום יחסי אישות.

[עריכה] אופן קיום יחסי אישות

ערך מורחב – אופן קיום יחסי אישות

על פי הרמב"ם, בני הזוג יכולים לעשות ככל שיעלה על דעתם בינם לבין עצמם, כל עוד שהדבר נעשה בהסכמה וברצון[37].

למידע מורחב, ראו אופן קיום יחסי אישות.

[עריכה] מצב מנטלי בעת יחסי אישות

ערך מורחב – מצב מנטלי ביחסי אישות

[עריכה] לאחר קיום יחסי אישות

מובא בפוסקים שאין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות, כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה הקירבה הגופנית, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה. הדרכה זו באה לידי ביטוי קיצוני, במימרה של רבי מאיר: "כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים", כלומר, איש שאינו בעל מידות אינו מתחשב בצרכי אשתו, אלא בא עליה למלא תאוותו ומיד עוזבה.

לאחר קיום יחסי האישות יש ליטול ידיים ונחלקו הדעות לגבי צורת הנטילה. ישנם גברים הנוהגים לטבול במקווה לאחר כל קיום יחסי אישות.

מובא בהלכה שהאישה לא תניק את בנה מיד לאחר קיום יחסי אישות, אלא תמתין שיעור הליכת שני מילין (כ-36 דקות). ואם הוא בוכה מאוד יכולה להניקו.

[עריכה] מצבים בהם אסור לקיים יחסי אישות

על פי ההלכה, אין לקיים יחסי אישות כאשר יש בכך חוסר צניעות. כלומר, שאנשים אחרים עלולים לשמוע, לראות או לדעת שבני הזוג מקיימים יחסי אישות. בפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר. מידת צניעות, שגם בעלי חיים לא יהיו נוכחים בשעת מעשה[38]. כמו כן, אין לקיים יחסי אישות בחוץ, במקום ללא קירות, משום פריצות. אוהל נחשב כבית לעניין זה[39].

על פי חז"ל אין לקיים יחסי אישות באור ויש להחשיך את החדר בשעת הביאה, אך אפשר להאיר מעט על ידי אור שנמצא בחדר אחר. אמנם, לפי הקבלה יש להזהר שלא יהיה כלל אור בחדר, ואפילו אם מקור האור מוסתר.

כאשר אחד מבני הזוג מצוי בשבעת ימי אבלות על אחד מקרוביו, אין לקיים יחסי אישות.

[עריכה] נידה

ערך מורחב – נידה

על פי התורה, האישה נעשית טמאה כתוצאה מדם הווסת שלה, ונאסר על בני הזוג לקיים יחסי אישות, עד שהאשה תמתין שבעה ימים ותיטהר בטבילה במקווה.

[עריכה] באור

בתלמוד מובא שאסור לקיים יחסי אישות בשעות היום מאחר שיחסי אישות באור אינם התנהגות צנועה, אך אם החדר חשוך - מותר. לדעת הרמב"ם קיום יחסי אישות ביום נחשב אף לעזות פנים. בנוסף, היחסים נאסרו ביום כדי שהאיש לא יראה פרט לא נאה בגוף של אשתו שיפגע במשיכה שלו כלפיה. חשש זה הוא דווקא בשעה של קרבה גופנית גדולה, שאז עלולה העוויה או נקודה קטנה להפריע. נאמר כי תלמיד חכם, כיוון שיודע כיצד להצטנע, מתכסה בבגד ומשמש. מכיוון שיש טעמים נוספים עדיף להימנע בכל אופן (אלא אם כן החדר חשוך), אלא אם כן יש לו צורך בזה כגון שיצרו מתגבר עליו או אם אפשרי לקיים יחסי אישות ביום בלבד.

רבי חיים אבן עטר בחיבורו הפרשני "אור החיים" על התורה, הפגיש בין דברי חז"ל לעיל, על קיום יחסי אישות בין יצחק ורבקה על סמך המילה "מצחק", בפרשת תולדות, לבין מסורת המובאת בתלמוד שבני ישראל אשר קיימו את הדין הזה גם לפני מתן תורה, מפני שישראל קדושים ואין משמשין מטותיהן ביום[40]; והוא מפרש כי יצחק ורבקה קיימו יחסי אישות ביום באופן נדיר, כדי להימנע מהרהורים. פרשנות האור חיים היא ברוח המסופר על האמורא רבא, שבהיותו בבית הדין, התגלתה זרועה של חומא ו"נפל נהורא (אור) בבי דינא (בבית הדין)". רבא הלך לביתו, ותבע את אשתו לתשמיש (ביום) מחשש הרהור.

[עריכה] לצד ספרי קודש

אין לקיים יחסי אישות כאשר יש ספרי קודש (אפילו מודפסים) גלויים בתוך החדר. אם אין באפשרותם להוציא את הספרים, יש להכניסם לתוך ארון, ארגז וכדומה, שנפחו ארבעים סאה או יותר (אורך ורוחב של חצי מטר וגובה מטר וחצי, או נפח מקביל). לחלופין ניתן לכסות אותם בשני כיסויים, שהאחד מהם אינו הכיסוי המיוחד לאותו חפץ קדוש[41]. באשר למזוזת החדר, אם היא נמצאת בתוך החדר עם סגירת הדלת או שהדלת פתוחה, יש לעטוף את הקלף בניילון וכדומה לצורך זה, חוץ מהבית החיצון שלה. ויש פוסקים שכתבו שאין צורך לכסות המזוזה[42]. ניתן גם להעמיד לפני בני הזוג מחיצה יציבה שגובהה כ-80 סנטימטר (כגון סדין מתוח שקשור בצד העליון והתחתון). אם המחיצה שקופה, ומדובר בספר תורה, צריך גם לכסותו. בשבת אסור להעמיד מחיצה זו. בשעת הדחק, שאין להם חדר אחר, ואין להם במה לכסות את הספרים, יש להקל על ידי שיכסו עצמם עד מעל ראשיהם.

[עריכה] הדרכה ביחסי אישות

קובץ:Masechet Kallah.jpg
שער מסכת כלה משנת ה'תקמ"ט (1849)

[עריכה] תנאים ואמוראים

בתקופת התנאים הועלתה על הכתב מסכת כלה. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות. למעשה, מסכת כלה היא החיבור היהודי הראשון שהתמקד בהדרכת יחסי אישות. בתלמוד נכתבו הלכות רבות בנוגע ליחסי אישות, כמו כן, מובא בתלמוד תיאורים של התנהגות חכמי הדור ביחסיהם האינטימיים עם נשותיהם, על מנת ללמד את העם את ההתנהגות הנכונה ביחסי אישות. מדברי הגמרא עולה שחז"ל ראו בנושא חשיבות רבה לשמירת היציבות של חיי המשפחה; ועם זאת, נמצאו אצלם מגוון התייחסויות אל המגע הגופני הקרוב. חלקם המעיטו בו וחלקם נהגו בו בחדוה, ואף הדריכו את הדור הצעיר בפרוטרוט כיצד לנהוג עם בני הזוג.

רב חסדא הדריך את בנותיו בצורה מפורטת לגבי התנהגות האשה בעת יחסי אישות עם בעלה. על האמורא רב כהנא מסופר שהוא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק ביחסי אישות. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". לפי עדותו של רב כהנא רב קיים יחסי אישות כאדם רעב, כמו שלא שימש מיטתו מעולם, ושנהג קלות ראש לתאוותו. ואילו, אמא שלום סיפרה על בעלה התנא רבי אליעזר כיצד הוא מקיים יחסי אישות: "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד". כלומר, מגלה מעצמו במקום תשמיש טפח, והטפח השני משאיר מכוסה. וממהר במעשה הביאה כאילו הוא נטרד על ידי שד הכופהו.

[עריכה] ראשונים ואחרונים

עד תקופת הראשונים, מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת ירידת הדורות, נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה.

הראב"ד בספרו "בעלי הנפש" בתחילת שער הקדושה, כותב על בני דורו: "והוא (יחסי אישות) מהעניינים שרוב בני האדם נכשלים בהם... ועל זה ראיתי להציע בהם עד שיהיו פשוטים ומבוארים לכל דורשיהם".

אף הרמב"ן ראה לנכון לפרש את ההנהגה הראויה ביחסי אישות, וכתב אותה בחיבורו "איגרת הקודש".

רבי משה פיינשטיין העיד על ההנהגה ביחסי אישות ש"מכיוון שיש טועים בין להקל בין להחמיר וגורם חס ושלום לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה[43].".

[עריכה] תקנות האדמו"ר מגור

האדמו"ר מגור הרב ישראל אלתר (מחבר הספר "בית ישראל"), סבר שהמצב בארץ ישראל פרוץ לחלוטין, ותיקן לחסידיו תקנון המכונה "תקנות ל"ט" (ליל טבילה). התקנות הללו מעולם לא פורסמו בכתב. הם הוסברו לחסיד ביום נישואיו על ידי איש הדרכה שנבחר על ידי הרבי. בין התקנות; אסור לנשק את גוף האישה, יש לקיים יחסים רק בתנוחה שבה האשה למטה והגבר שוכב מעליה, היא והוא צריכים להיות לבושים ככל האפשר, יש לקיים יחסים רק לאחר חצות הלילה, ובכלל, אין לקיים יחסי אישות מעבר הכרחי, דהיינו בליל טבילתה של האשה[44]. כמו כן, אסור לקיים יחסים בחודשים הראשונים של ההריון ובמשך תקופה ארוכה לאחר לידה, בשל החשש לעבור על איסורי נידה[45].

תקנות האדמו"ר מגור עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) שאף כתב מכתב המביע הסתייגות מגישתו המחמירה. מכתב הסטייפלר יצא באמצע שנות ה-60 בעקבות מקרה מיוחד. בנו של אחד ממנהיגי "צעירי אגודת ישראל" נהפך לחסיד גור, ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. כיום נמצאת עמדת האדמו"ר מגור בנסיגה. חסידים בגור אומרים שתקנות אלו נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בזה ולא לכלל החסידות[45].

[עריכה] כיום

מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 ראו אור ביהדות החרדית וביהדות הדתית, ספרים וחוברות הדרכה רבים על קיום יחסי אישות על פי מקורות היהדות. רשמית, הספרים מיועדים אך ורק למיועדים להינשא ולנשואים בעקבות ההשקפה שדברים העוסקים בנושאים אינטימיים ראויים להילמד בצורה פרטנית. ספרים אלה, על פי רוב, לא נמכרים בחנויות, אלא עוברים מיד ליד, בעיקר על ידי מדריכי חתנים ומדריכות כלות.

ריבוי הספרים נבע מחילוקי דעות פנימיים בגישה ליחסי אישות, בעיקר בין הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי, וממאבק על הנחלת התפיסה הדתית. הצורך בספרים התגבר על רקע מהפכת המידע, והיחשפות אנשים דתיים ברשת האינטרנט לשמועות שאינן מדויקות, או לגישות חילוניות ומתירניות למין, המתנגשות בהלכה. מלבד זאת, קיים רצון לתיקון הרושם שנוצר ולפיו ישנה התייחסות שלילית ליחסי אישות בין איש לאשתו, בעקבות ההפרדה המגדרית המונהגת בציבור הדתי בהיקף נרחב יותר מבעבר.

בתחום זה ישנו הבדל משמעותי בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי: בציבור החרדי לא מפורסמות בפומבי שאלות ותשובות בנושא, ואילו בציונות הדתית ישנם רבנים שעונים באינטרנט לשאלות אינטימיות ביחסים שבינו לבינה[46], ויש רבנים שעונים רק בצנעה[47]. חוץ מפרט זה, אין הבדל משמעותי בין המגזרים, על אף שבאופן כללי יש הבדל בנושאים קרובים לזה כמו צניעות והפרדה מגדרית. בשני המגזרים ישנם רבנים שמקלים, לדוגמה, יש שיתירו (במקרים ספציפיים) תנוחות מסוימות או שיתירו לדחות ליל טבילה וכדומה, וישנם רבנים שמחמירים. בנוסף לכך, דבר זה תלוי בעיקר באופי הזוג שבא להתייעץ, וגם באיכות הקשר הזוגי ובמידת אדיקותם בהלכה ובמנהגים השונים.

[עריכה] גיל המינימום ליחסי אישות

ההלכה דנה בהיבטים שונים של קיום יחסי אישות בכל גיל[48]. היא אינה מגדירה גיל שמתחתיו אסור לקיים יחסים, אך מגדירה גיל מינימלי לנישואים.

גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה בוגרת. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה[49]. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה"[50]. למרות זאת החל במאה ה-10 ובעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13 היו מקרים רבים של נישואי ילדות, על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן[51]. במקורות ההלכתיים מהתקופה, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחייה מוסרית שאינה מחייבת[52], או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה[53]. לעתים הובילו נישואים אלו לקיום יחסי אישות עם הילדות או לניסיונות לקיום יחסים עימן[54]. במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים[55]. בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16.

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ בתנ"ך ובהלכה מוכר גם מושג הפילגש, שהיא בת זוג קבועה ליחסי מין שאינה במעמד של אישה נשואה. מוסד הפילגשות התקיים בחלק מקהילות ישראל עד לימי הביניים, אך כלליו שנויים במחלוקת הלכתית, ודעת הרמב"ם היא שמאז מתן תורה הפילגש מותרת למלכים בלבד. במציאות החברתית המתנגדת לפוליגמיה, ההיתר אינו מקובל בקרב הציבור הדתי, המעלה על נס את הנישואים כאידאל.
  2. ^ יש לציין ש"הלכות אישות" הם הלכות שמתייחסות לכל הדברים שבין האיש לאישה, ולאו דווקא לקיום יחסים. למעשה, הלכות אלו מפוזרות ברמב"ם, ואין אפילו פרק אחד שמתמקד ביחסי מין בין איש לאשתו.
  3. ^ בבלי: "אמרו הואיל ועת רצון הוא נתפלל על יצר המין. התפללו ונמסר בידיהם. אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם. אסרוהו שלושה ימים וחיפשו ביצה בת יומהּ בכל ארץ ישראל ולא נמצאה. אמרו: כיצד ננהג? נהרגהו? יכלה העולם. נתפלל עליו לחצאין? ברקיע אין נותנים 'לחצאין'. סימאו את עיניו באיפור ושחררוהו, והועיל שלא יתגרה אדם בקרובתו".
  4. ^ "ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות". הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ב', פרק ל"ו.
  5. ^ ואם כלי המשגל הם דברי גנאי איך ברא ה' דבר שיש בו מום, גנות, או חיסרון... נמצא כי הקב"ה הוא כל דרכיו משפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכעור כלו מצד פעולת האדם"... "נמצאו דברי היוני הבליעל הבלים בטלים מצד אחד. והוא כשיהיה החבור לשם שמים אין דבר קדוש ונקי למעלה הימנו." אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן.
  6. ^ בקונטרס "קדושת ישראל" מבוארים דברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק מט: "הוא (אריסטו) מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם", ובהלכות דעות פרק ג הלכה ב וג'. כמו כן, הרמב"ן עצמו כתב בפירושן על ויקרא יח י: "ודע כי המשגל הוא דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין...".
  7. ^ כך למשל, במדרש קהלת רבה (יב ה) נאמר: "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו". במדרש כלה רבתי (ב) נאמר: "הרהור מביא לידי תאווה ותאווה מביאה לידי אהבה".
  8. ^ וכך למשל, בספר שבילי אמונה' (נתיב ג, שער ד) לנכד הרא"ש נכתב: "לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה, והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב, ומחום הלב, יחמו הדם וכל האברים, ולפי רוב תאוותם תהיה חמימותם, ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד ולכן יהיה פיקח".
  9. ^ שיטה מקובצת בשם הרא"ם, ובדומה בתוספות ישנים בנדרים כ.
  10. ^ סימן שסב
  11. ^ הרב אלישיב קנוהל, בתוך: הרב שמואל אריאל, עת דודים עמ' 44. בדומה: נעמי וולפסון, מרחק, נגיעה, עמ' 122.
  12. ^ שהכל ברא לכבודו, עמ' קד.
  13. ^ ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ח, וכן בכתובות סד, ב: "צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי דבר אחר זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים"
  14. ^ רש"י בבבא מציעא פד, א. ובפירוש אור החיים על ספר ויקרא (יב) נכתב: "ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול".
  15. ^ יצחק אבוהב, מנורת המאור, כלל קפה.
  16. ^ דרך פיקודיך, מצווה א, ח, בשם החוזה מלובלין.
  17. ^ חובות הלבבות, שער הפרישות, פרק א. אף רבי יוסף קארו, בספרו שולחן ערוך כינה את יחסי אישות כ"עונג": "תשמיש המיטה מתענוגי שבת הוא", אורח חיים ר"פ.
  18. ^ בבלי נדה עא א: "בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן", על פי פירוש הראב"ד בשער הקדושה ועוד.
  19. ^ ברוך מקוסוב, עמוד העבודה, ויכוח השואל והמשיב, פסקה קכ"ד.
  20. ^ המגיד ממזריטש, מגיד דבריו ליעקב, פסקה קל"ד.
  21. ^ רמב"ן בתחילת פרשת קדושים "וצוה (ה') בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו...".
  22. ^ אגרת הקודש לרמב"ן פרק א, המתחיל במילים: "הקדושה הזאת נחלקת לד' חלקים...". הרב יצחק אייזיק שר כתב: "וזה טעות לחשוב שעיקר הקדושה היא במחשבה, כמפורש בראב״ד בשער הקדושה וברמב״ן באגרת הקודש".
  23. ^ תיקוני זוהר נג.
  24. ^ שער האותיות, ערך קדושה.
  25. ^ כשיבוא האיש הסכל לאסור הביאה יותר ממה שנאסר מן הבעילות יהיה עושה מעשים רעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקצה האחר ויצא מן המיצוע לגמרי", רמב"ם פרק ה' משמונה פרקים.
  26. ^ 26.0 26.1 קונטרס מרבי אייזיק שר, ואיגרות קודש מהחזון איש ומהסטייפלר. דברי הסטייפלר מובאים בספר ארחות רבנו, חלק ה, עמ' כט.
  27. ^ "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול כשהוא לשם שמים, אמנם אם על ידי זה מבטל משהו ממה שמחויב על פי דין תורה, מעשיו אינם רצויים. ואף כי יחשוב שעולה מעלה מעלה ברוחניות, אינו כן, אלא קבועה בקרבו גאוה לחשוב עצמו לבעל מדרגה, ובאמת הוא פוגם ונפגם. ופעמים קרובות מציגים אותו לחרפות על ידי שלבסוף נותן עיניו באיסור ממש, ואינו יכול להתגבר בשום אופן כאשר ידענו עובדא כזאת ה' ישמרנו". אגרת חיובי הבעל לאשתו, מצוות עונה, אות ב.
  28. ^ משה חיים לוצאטו, מסילת ישרים, פרק י"ח.
  29. ^ "הן אמת שהפרישות מתאוות העולם הזה הוא עניין גדול... אבל זה אינו אלא כשמקיים מה שמחויב על פי התורה".
  30. ^ ראו למשל: הרב שמואל אריאל, בחוברת "עת דודים" (מאת הרב אלישיב קנוהל), עמ' 44. איש אשה ומשפחה, עמ' 83, ועוד. רן דוד כלילי, הדריכני באמתך, עמ' 411. לעומת זאת, הרב שלמה אבינר, לדוגמה, נוקט כמו הגישה החרדית, בספרו "אחותי כלה".
  31. ^ "איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם", בבלי סוטה יז א, ויש פרשנים אשר הביאו מאמר חז"ל זה בהקשר של יחסי אישות.
  32. ^ כפי שמוזכר בכתובה: "ומזוניכי (שאר) וכסותיכי (כסות) וסיפוקיכי (ועונה)... כאורח כל ארעא (כדרך כל הארץ)".
  33. ^ בעל הקהילות יעקב באגרות קודש אגרת א': "ופשוט דלעניין הרוצה לפטור עצמו בפעם אחת בשבוע ולא ב׳ פעמים בשבוע קרוב דהוי (קרוב לוודאי שזה) ספק דאורייתא ממש, ומלבד זה איכא (ישנו) חיוב מיוחד בזמן שמכיר שהאשה משתוקקת לזה ואפילו ברמז קל כמבואר בשולחן ערוך", על פי ביאור הלכה סימן ר"מ, ועל פי מה שהנהיגו המעיל צדקה והחתם סופר.
  34. ^ "וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה שהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, ולכן נמצא שהוא מעיקר העונה ואף שלא הכיר בעלה בזה יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות שהרי בשביל זה קבעו הזמנים... ולכן שפיר (טוב) הורו שיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבוע", אגרות משה חלק ה', אבן העזר סימן כ"ח
  35. ^ דברים כד, ה, ובבעל הטורים שם. האליה רבה (באורח חיים סימן ר"מ), מביא את דברי בעל הטורים להלכה. שו"ת בצל החכמה (חלק ד' סימן ע"ב), מציין עוד מפרשים (ראשונים ואחרונים) שהסבירו שמשמעות "ושמח את אשתו" היא מצוות עונה.
  36. ^ שו"ת מהרי"ט חלק א סימן ה, וכן בשו"ת ישכיל עבדי חלק ה' אבן העזר סימן סט, ובחלק ו' אבן העזר סימן כה.
  37. ^ בבלי, מסכת נדרים כ' ע"ב
  38. ^ אין הכוונה לחרקים כגון זבובים ויתושים.
  39. ^ משנה ברורה סימן ר"מ, סעיף קטן ל"ט.
  40. ^ שבת פו, א.
  41. ^ דרכי טהרה עמ' רז ואילך.
  42. ^ קדושת משה סימן יד.
  43. ^ אגרות משה, אבן העזר, חלק ד סימן ס"ו
  44. ^ חלק מתקנות אלו מפורשות בסימן ר"מ בשולחן ערוך כאחת מהדעות ההלכתיות.
  45. ^ 45.0 45.1 אמנון לוי, החרדים, עמ' 127-126.
  46. ^ לדוגמה (תשובות שניתנו באתר מורשת): בינו לבינה, אישות, חומרות ביחסי אישות, צניעות ביחסי האישות, אישות מותר אסור וראוי, חיי אישות. הרב יובל שרלו, הוציא ספר (רשו"ת היחיד) המבוסס על תשובות שניתנו באינטרנט. ראו גם; יעל גוטסמן - קיוון חדש לשאלות והתשובות ההלכתיות.
  47. ^ ראו לדוגמה בית הוראה לענייני אישות וטהרת המשפחה, באתר ישיבה.
  48. ^ במשנה נידה ה, משנה ד מגדירה שבעילת ילדה נחשבת ביאה החל מגיל שלוש, ומשנה ד מגדירה שבעילתו של ילד נחשבת ביאה החל מגיל תשע. המשנה נידה י א מתייחסת באופן ספציפי לדם בתולים של קטנה שלא הגיעה לגיל שתים-עשרה.
  49. ^ משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות י"א-ט"ו; וכן שו"ע אהע"ז סימן לז סעיף א.
  50. ^ תלמוד בבלי, קידושין מ"א, א'
  51. ^ אברהם גרוסמן, "נישואי בוסר בחברה היהודית בימי-הביניים עד המאה השלוש-עשרה", מתוך פעמים 45 (תשנ"א) עמ' 108-125
  52. ^ כך בדברי הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות כ"ה-כ"ו
  53. ^ תוספות קידושין מא' א' ד"ה "אסור"; סמ"'ק הגהות רבנו פרץ מצוה קפג' הגה ח'
  54. ^ "והא קא חזינן דרוב קטנות חולות מן הביאה ראשונה" (פסקי הרא"ש, בבא קמא פרק ו' סימן ט'), "וחנוך נשא ארוסתו בעודה קטנה ... ולילה הראשונה של נישואין מצאו בשמלה כמה טיפי דמים כסבורים שדם בתולים הם" (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד' (דפוס פראג) סימן תתסח), וראו גם: מירב שניצר, "כפיית יחסי מין על נשים בתוך קהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת) במאות 12-13: דיון במקורות ההלכתיים ופרשניים של התקופה", עבודת דוקטורט בבי"ס ליהדות, אוניברסיטת תל אביב.
  55. ^ זרח ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית, מתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ב), עמ' 85-131, פרק ו: תקנות תש"י, סעיף 2: נשואי בוסר.

[עריכה] ראו גם