פות

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פות עם שיער טבעי
פות ללא שיער ערווה

פות (בלטינית: Vulva) היא מכלול איברי המין החיצוניים של האישה.

תפקידיה הביולוגיים העיקריים של הפות כוללים מתן שתן, לידה, פעילות מינית והפרשת דם הווסת. התפתחות הפות מתרחש במהלך מספר שלבים, ובעיקר בתקופת ההיריון ובגיל ההתבגרות. על פתח הנרתיק (Vagina) ופתח צינור השופכה (Meatos) מגנים "דלתות כפולות": השפתיים הגדולות (או החיצוניות) (Labia majora) והשפתיים הקטנות (או הפנימיות) (Labia minora). בחזית הפות נמצא גם הדגדגן (Clitoris). הנרתיק הוא איבר המסוגל לנקות את עצמו, ולכן כדי לשמור על הייגיינה, יש צורך לשטוף את חלקיה החיצוניים של הפות.

הפות עשירה בעצבים המספקים הנאה בעת גירוי מיני מתאים. בענפים מסוימים באמנות, הפות מתוארת כאיבר שיש לו כוח "לתת חיים" (בהקשר לרחם), והמסוגל להעניק למין האנושי הנאה מינית.

תוכן עניינים

[עריכה] מבנה

הפות
צורות שונות של פות (לחץ להגדלה).

האיברים העיקריים בפות הנם:

איברים נוספים:

התלולית הרכה מעל איבר המין היא שומן המכסה את עצם הערווה; שמה כף הערווה. היא מתפצלת בסופה לשני קפלי עור - השפתיים הגדולות. השסע בין השפתיים הגדולות קרוי שסע הערווה. בהמשך השפתיים הגדולות מתחברות שוב באזור השטוח הקרוי חיץ הנקבים. גוון העור של השפתיים הגדולות דומה בדרך כלל לגוון העור של האישה, אולם לעתים יש הבדלים ניכרים. העור הפנימי והקרום הרירי הם בדרך כלל בגוון ורוד או חום. עם תחילת גיל ההתבגרות כף הערווה מתכסה בשיער הערווה. השיער בדרך כלל מתפשט לכיוון הירכיים וחיץ הנקבים, אך בצפיפות פחותה יותר. עיצוב השיער אף הוא עשוי להיות שונה עקב מנהגים תרבותיים הנוגעים לשינוי או הסרה של השיער.

השפתיים הקטנות הן שני קפלים רכים בתוך השפתיים הגדולות. אף ששמן "השפתיים הקטנות", לעתים הן בעלות גודל ניכר, ואף בולטות מחוץ לשפתיים הגדולות. השוני הרב בפות של נשים שונות טמון בהבדלים המשמעותיים בצורה, בגודל ובגוון של השפתיים הפנימיות.

הדגדגן ממקום בחלק הקדמי של הפות, במקום שבו השפתיים הקטנות נפגשות. החלק החשוף של הדגדגן קרוי "העטרה של הדגדגן". בדרך כלל, גודלה וצורה של העטרה כגודלו וצורתו של אפונה, אם כי אפשר שהיא תהיה גדולה או קטנה יותר באופן משמעותי. בדומה לעטרה של הפין בקרב גברים, בעטרה של הדגדגן עצבים ההופכים אותה לרגישה במיוחד. הנקודה שבה שתי השפתיים הגדולות מתחברות לדגדגן קרוי frenulum clitoridis. כפל עור ("קליטורל הוד") מכסה ומגן על הדגדגן. בקרב נשים עם דגדגן גדול במיוחד או כפל עור קטן במיוחד, כפל העור מכסה רק חלק מהדגדגן. כפל עור זה מקביל לערלה אצל הגבר, ומכונה אף הוא "ערלה".

האיזור שבין זוג השפתיים הקטנות קרוי פרוזדור הפות, ובו נמצאים פתח הנרתיק ופתח השופכה, ממנו יוצא השתן. פתח השופכה ממוקם מתחת לדגדגן ובקדמת הנרתיק. פתח הנרתיק ממקום בתחתית הפרוזדור, לכיוון חיץ הנקבים. פתח הנרתיק מכוסה בחלקו על ידי קרום הבתולים. קרום זה עשוי להיקרע במהלך יחסי מין או במהלך פעילות גופנית (כגון רכיבה על סוסים) או עקב שימוש בטמפונים. מעט מתחת לפתח הנרתיק, מצד ימין ומצד שמאל, ישנן בלוטות ("בלוטת ברתולין"), המייצרות חומר דמוי-שעווה המבוסס על פרומון. מטרתו עדיין לא ידועה במלואה.

מראה הפות הגודלם של חלקיה השונים משתנה מאישה אחת לאחרת. צד אחד של הפות עשוי להיות שונה במראהו מצידו האחר.

[עריכה] נוזלים וריחות

פתח הנרתיק של גרמניה בת 18.

ישנן מספר הפרשות שונות הקשורות בפות: שתן, זיעה, וסת, שמן גוף (חלב), הפרשות בלוטות ברתולין ובלוטות סקין, והפרשות מקיר הנרתיק. הפרשות מכילים תערבות של כימיקלים: פירידין, סקוולן, שתנן, חומצה אצטית, חומצת חלב, כוהל מורכב, גליקול, קטון ואלדהיד. במהלך העוררות המינית, חלק מההפרשות גדלות.

[עריכה] סמגמה

סמגמה (Smegma) היא הפרשה סמיכה, לחה ולבנה המצטברת סביב הדגדגן וקפלי השפתיים. הוא נוצר משילוב של תאים מתים, שמן גוף, לחות וחיידקים טבעיים.

[עריכה] ריחות לא נעימים

כשליש מהנשים מפרישות חומצות אליפטיות (ריחות לא נעימים). את מקור הריחות ניתן להבין מפרימטים אחרים (קופים למשל), הנעזרים בריחות חריפים אלו לשם מתן אותות מיניים. חלק מהחוקרים מאמינים כי מדובר בסוג של פרומון, חומר אורגני המופרש בעיקר על ידי חרקים ומשתמש לתקשורת ולמשיכה מינית. חומצרות אלו מיוצרות על ידי חיידקים טבעיים על העור. תוכן החומצה משתנה ותלוי במחזור החודשי.

[עריכה] עוררות מינית

פות במצב רגיל (שמאל) לעומת פות מגורה (ימין).

העוררות המינית גורמת למספר שינויים פיזיים בפות. ניתן לחלק את הגירוי לארבע שלבים שרירותיים במקצת:

שלב ראשון
תחילה הפות משומנת על ידי דפנות הנרתיק עקב ריכוז הדם הגורם ללחות לחלחל מהקירות. טיפות אלו נאספות וזורמות אל מחוץ לנרתיק, ומרטיבות את הפות.השפתיים הגדולות משתטחות ומתפשקות. הדגדגן והשפתיים הקטנות גדלות.
בשונה מגברים, בהם ניתן בקלות להבחין בגירוי מיני (עקב הזקפה), הנשים אינן בהכרח מודעות לכך כי הפות שלהן מסוכך.
שלב שני
הגידול בדחיסות של הדם בפות גורמת לה להתנפח, ועקב כך קטן פתח הנרתיק בכ-30%. הדגדגן הופך להיות יותר ויותר זקוף, והעטרה נעה לכיוון עצם הערווה, כך שהיא מוסתרת על ידי הערלה. עובי השפתיים הגדולות גדל, עד פי 2-3 מגודלן המקורי. התעבות זו גורמת להם להתפשק, ולכן חושפות את פתח הנרתיק.
שלב שלישי
מיד לפני האורגזמה, הדגדגן מתנפח וגורם לעטרה לצאת אל מבעד לערלה. התכווצויות של שרירים מתרחשות בנרתיק, ברחם ובפי הטבעת. בתחילה, התכווצויות אלו מתרחשות בקצב של כאחד בכל 0.8 שניות. לאורך האורגזמה, הן נחלשות אך אקראיות יותר. מספר ההתכווצויות תלוי בעוצמת האורגזמה. האורגזמה עשויה להיות מלווה בשפיכה נשית, נוזל שמקורו בבלוטת סקין או בשלפוחית השתן.
מיד לאחר האורגזמה, הדגדגן עשוי להיות כל כך רגיש, עד כי גירוי נוסף של הדגדגן עשוי להיות מרגש או לא נוח.
השלב הרביעי
הדם שהצטבר בקיר הנרתיק מתחיל להתפוגג, אם כי בקצב איטי הרבה יותר אם לא התרחשה אורגזמה. הפות חוזרת למצבה הרגיל.

[עריכה] רפואה

פות מגולח כפי שהיא נראית בעמידה.
פירסינג בערלת הדגדגן ובשפתיים הגדולות

[עריכה] פציעות

הפות רגיש במיוחד להאנה וכאב עקב המספר העצום של חיישני התנועה (קצות העצבים; mechanoreceptors) שבה. מספר החיישנים הפות: כ-8,000. הפציעה בפות היא נדירה עקב המבנה שלה המציעה מידה מסוימת של הגנה טבעית.

[עריכה] הפרעות

הגיניקולוגיה היא ענף ברפואה עסוק באחבון ובטיפול במחלות והפרעות הקשורות לאיברי הרבייה של נשים. בדיקות סדירות נחוצות לצורך זיהוי שינויים חריגים באיזור הפות. ניתן למצוא רשימה של מחלות, לקויות והפרעות בפרק XIV ברשימת קודי ICD-10. להלן הפרעות משמעותיות:

פגמים וציסטות (קרום חריג)
  • ציסטות של האפידרמיס
  • אנגיומה (גידול המורכב בעיקר מכלי דם)
  • שומות
  • נמשים
  • צלקות
  • שריטות
  • בהרת (ויטיליגו, מחלת עור שבה מאבדם אזורים מסוימים של העור את צבעם)
  • קעקועים
  • גדילת יתר
  • sinus pudoris
זיהומים
מחלות דלקתיות
  • אקזמה (בעברית: גרב) / דרמטיטיס (דלקת עור)
  • ילפת (מחלת עור, אקזמה כרונית)
  • ספחת (פסוריאסיס)
  • ילפת סקלרוסיס
  • ליכן פלנוס (Lichen planus)
  • דלקת הפות
  • בוענת נפוצה (פמפיגוס)
תסמונות כאב
סרטן
  • קרצינומת תאי קשקש (הנפוץ ביותר)
  • קרצינומה של תאי בסיס
  • סרטן העור
  • סרטן העריה

התסמינים של סרטן העריה כוללים גירוד, גוש או פצע בפות שאינו מתרפא ו/או גדל. לעתים הטיפול בסרטן זה מבוצע בדרך של ניתוח כריתת פות, כולו או חלקו.

אולקוס
  • מחלת בכצ'ט
הפרעות התפתחותיות
אחרים
  • שאת צינורות לימפה בפות
  • מחלת פאג'ט
  • Vulvar neoplasia intraepithelial
  • מחלת בואן
  • דליות (ורידים נפוחים)
  • Labial adhesions - שפתיים מחוברות
  • Perineodynia (כאב בחיץ הנקבים)
  • Desquamative Inflammatory Vaginitis

[עריכה] התפתחות

תרשים מערכת הרבייה של האישה
חצוצרהשלפוחית השתןעצם החיקבלוטות סקיןשופכהדגדגןשפתיים פנימיותשפתיים חיצוניותבלוטת ברתוליןפי הטבעתנרתיקחלחולתצוואר הרחםכיפהרחםסיגמואידשחלהפי הטבעתשפתיים חיצוניותשפתיים פנימיותדגדגןשופכהשלפוחית השתןעצם החיקבלוטות סקיןשחלהחצוצרהבלוטת ברתוליןנרתיקצוואר הרחםכיפהרחםסיגמואידחלחולת
לחצו כאן להגדלה

[עריכה] עובר

לאחר ארבעה שבועות איבר המין הוא גבשושית. במהלך שמונה השבועות הראשונים לעובר אותם איברי רבייה בסיסיים. ההורמנים של האם שולטים בהתפתחות האיברים. איברי המין הזכריים והנקביים מתחילים להיות ברורים כאשר העובר מסוגל לייצר הומונים משל עצמו, אם כי זיהוי נראה לעין של מין העובר קשה עד לאחר השבוע השנים-עשר.

במהלך השבוע השישי, הגבשושית מתפתחת מול הקרומית (ממברנה) הצואתית. לגבשושית חריץ המכונה "חריץ השופכה". הסינוס (חלל בתוך העצם) של מערכת המין והשתן נפתחת אל תוך חריץ זה. משני צידי החריץ נמצאים קפלי המין ודרכי השתן. לצד הגבשושית יש צמד רכסים הקרויים "labioscrotal swellings".

החל מהחודש השלישי הגבשושית הופך לדגדגן. הקפלים הופכים לשפתיים הקטנות וצמד הרכסים הופכים לשפתיים הגדולות.

[עריכה] ילדות

בלידה, הפות של הרך הנולד עשוי להיות נפוח או מוגדל הואיל והיא נחשפה להורמונים של האם במהלך ההיריון. הדגדגן יחסית גדול יותר ממה שצפוי בשלב מאוחר יותר בחיים. בתוך פרק זמן קצר, ההורמונים מתפוגגים והפות מתכווץ.

החל מגיל שנה ועד לתחילת גיל ההתבגרות, הפות אינו עובר כל שינוי במראה, למעט צמיחה באופן פרופוציונאלי (יחסי) לשאר הגוף.

[עריכה] גיל ההתבגרות

בתחילת גיל ההתבגרות מתרחשים מספר שינויים. מבנה הפות הופך לגדול יותר באופן יחסי, ועשוי להיות בולט יותר. גוון העור סביב הפות עשוי להשתנות, ושיער הערווה מתחיל לצמוח, תחילה בשפתיים הגדולות ומשם הוא מתפשט לכיוון כף הערווה, ולעתים לירכיים ולחיץ הנקבים.

בטרם ההתבגרות, הפות גבוה יותר לעומת אצל מבוגרות: במהלך ההתבגרות המינית, כף הערווה גדל ודוחף את השפתיים הגדולות הרחק מעצם הערווה עד שהן מקבילות לרצפה כאשר עומדים. שינויים ברמות השומן בגוף עשוי להשפיע על מידת התזוזה.

[עריכה] לידה

במהלך הלידה, הנרתיק והפות מתרחבים על מנת לאפשר לראש התינוק (כ-9.5 ס"מ) לעבור בהם. הלידה עשויה לגרום לקרעים בפתח הנרתיק, בשפתיים, ובדגדגן. פיום הערווה (חיתוך של חיץ הנקבים קודם הלידה) מבוצע לעתים על מנת להגביל את הקרעים.

חלק מהשינויים בנרתיק ובפות המתרחשים במהלך ההיריון והלידה עשויים להיות קבועים.

[עריכה] לאחר גיל המעבר

במהלך גיל המעבר, יש ירידה ברמות ההורמונים, ולפיכך רקמות הרגישות להורמונים אלו מתכווצים. כף הערווה, השפתיים והדגדגן מתכווצים לאחר גיל המעבר, אולם בדרך כלל לא עד לגודלם המקורי שלפני גיל ההתבגרות.

[עריכה] הומולוגיה מינית

מקורם של רוב איברי המין הזכריים והנקביים באותן רקמות בעובר, ובכלל זה הפות. האנטומיה של הפות קשורה לאנטומיה של איברי המין הזכריים בהתפתחויות הביולוגית המשותפת. איברים שהתפתחו באמצעות אותו תהליך התפתחותי, קרויים "איברים הומולוגיים".

עטרת הדגדגן הומולוגית לעטרת הפין אצל הגבר. הדגדגן הומולוגי לרקמה הזקיפתית (corpora cavernosa) אצל הגבר. השפתיים הגדולות והקטנות, והערלה של הדגדגן, הומולוגים לשק האשכים, עור הפין והערלה של הגבר, בהתאמה. פרוזדורי הפקעות שמתחת לעור השפתיים הקטנות, הומולוגיים לגוף הספוגי (corpus spongiosum), הרקמות של הפין המקיפים את השופכה. בלוטת ברתולין הומולוגית לבלוטות קאופר אצל הגבר.

[עריכה] חברה ותרבות

פות עם פירסינג
פות עם ובלי השפתיים הקטנות (הוסרו באמצעות ניתוח).
פות עם ובלי השפתיים הקטנות (הוסרו באמצעות ניתוח).

בחברות רבות לא נהוג לחשוף את הפות והערווה. בתרבויות מסוימות, בהן התרבות המערבית המודרנית, חלק מהנשים מגלחות או מסירות שיער מהפות, כולו או קצתו. נשים חשו צורך לגלח את צידי הערווה כאשר בגדי ים קטנים יותר הפכו לאופנתיים. תופעה זו חדשה למדי בארצות הברית, קנדה ומערב אירופה, אולם בתרבויות מזרח-אירופיות ומזרח-תיכוניות היה נפוץ יותר שיטת השעווה, בעיקר לצרכי היגיינה. באיסלאם ישנה מסורת שעל פיה מורטים את השיערות בבית השחי ומגלחים את שערות הערווה.

[עריכה] סלנג

לפות מספר כינויים בשפה העברית המדוברת, כשהנפוצה שבהם היא "כוס". לעתים נעשה שימוש שגוי במונח "נרתיק" לתיאור הפות. כינויים נוספים: ערווה, מבושים, טוּטָה, מנוש.

[עריכה] שינויים בפות

הצורה השכיחה ביותר לביצוע שינויים בפות במספר מדינות היא מילת נשים: סילוק חלקי הפות מסיבות דתיות, רפואיות או תרבותיות. פרקטיקה זו שנויה במחלוקת הואיל והיא נעשית בקטינים שלא בהסכמתן או בגלל מיזוגיניה (שנאת נשים).

לעתים, הנשים בוחרות לבצע פירסינג, קעקועים או שינויים אסתטיים אחרים. באמצעות ניתוח, ניתן להסיר קמטים בשפתיים, להקטין את השפתיים (labiaplasty), או להדק את הנרתיק.

[עריכה] עירום

בתרבויות רבות נחשב הפות, בדומה לאיברי המין האחרים, לאיבר מוצנע, שנהוג שלא לחשוף אותו בפומבי, וחשיפתו עלולה להיחשב להשפלה. למשל, הכינוי "מבושים" - פשוטו כמשמעו - "דבר מביש". הדבר בא לידי ביטוי, למשל, גם בדברי ישעיהו הנביא (ישעיהו, ג, טז): :"ויאמר ה', יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון, ומשקרות עיניים; הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה. ושיפח ה' קודקוד בנות ציון; וה', פתהן יערה" ("יערה" פירושו "יחשוף"). במרבית הפסלים שמקורם בעת העתיקה (כגון יוון העתיקה ורומא העתיקה), הפות מתואר כקו אנכי פשוט, או לא מוצג בכלל.

בתרבויות מסוימות מעריצים את הפות. למשל, במספר כתות הינדו מעריצים ומכנים אותה "יוני" (yoni). טקסטים עתיקים מעידים על גישה דומה בדתות עתיקות במזרח התיכון.

הצגת צילומי הפות נפוצה ביצירות פורנוגרפיות, ובהן כתבי עת וסרטים.

[עריכה] אמנות

[עריכה] תמונות נוספות

[עריכה] שאלות ותשובות

יש לכם שאלה? פנו לפורום האנונימי של האנציקלופדיה.