שינויים

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הוסרו 128 בתים ,  16:40, 18 במרץ 2011
מ
שוחזר מעריכה של 85.64.56.79 (שיחה) לעריכה האחרונה של יונתן
==השקפת היהדות על האוננות==
בספר בראשית (לח, ט-י), מעניש אלוהים את אונן על מעשהו ("וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה, לבלתי נתון זרע לאחיו. וירע בעיני ה' אשר עשה, וימת גם אותו"). אך אין לראות בכך מקור לאיסור האוננות, הן משום שלפי המתודה ההלכתית, מספר בראשית לא נלמדות הלכות (למשל, יעקב אבינו היה נשוי לשתי אחיות - מעשה שאחר מתן תורה הוא איסור כרת). ובעיקר משום שלא ברור כלל אם חטאו של [[אונן היה השחתת הזרע לכשעצמה או סירובו ל[[ייבום|ייבם]] את גיסתו ו"לתת זרע לאחיו", כאשר רוב הפרשנים סוברים ששניהם ביחד.
על אף שהאוננות אינה אסורה במפורש בתורה, ההלכה ומסורת התורה שבעל פה רואות בה איסור הלכתי וחטא גדול. היחס אל הזרע הוא כאל חי בפוטנציה, ואל האוננות כמעין רצח שבו האדם מחסל את בניו הפוטנציאליים <ref>בבלי, מסכת נידה יג א</ref>.
מסורת חוכמת הנסתר ביהדות, הקבלה, מרבה במיוחד לגנות את האוננות, וקיימת בה דעה כי מניצוצות החיים המתפזרים עם הזרע המבוזבז נוצרים מלאכי חבלה. בכתבי האר"י כתוב כי האוננות במיוחד מאריכה את הגלות ומעכבת את הגאולה. בספר הזוהר אף נאמר כי חטא הוצאת זרע לבטלה הוא החטא היחיד שאין לו כפרה. מקובל להבין שאין כוונת הזוהר כפשוטו, אלא שהכוונה היא להרתיע את האדם מן החטא. ידועים מאמרי חז"ל הרבים האומרים כי תמיד אפשר לחזור בתשובה, ואין דבר עליו אי אפשר לעשות תשובה, אף על חטא חמור שכזה. יחד עם זאת, מעשה האוננות נאסר בהלכה מפני השחתת זרע לבטלה <ref>שולחן ערוך, חלק אבן העזר, הלכות אישות סימן כג</ref>.
אחד מן הביטויים של היחס הציבורי לאוננות מצד היהדות בדורנו הוא ארגון [[עצת נפש]] שהקים הרב שלמה אבינר, שכחלק מפעילותו מנסה לעזור לנערים להפסיק לאונן.]]''''''טקסט מודגש'''''''''טקסט מודגש'''''''''טקסט מודגש'''''''''טקסט מודגש'''''''''''''''
היחס לאוננות של אישה מתון יותר בהלכה, אף שיש פוסקים כמו הרב יוסף חיים ("הבן איש חי") והרב משה פיינשטיין <ref>שאלות ותשובות "אגרות משה", חלק אבן העזר א', סימן סט</ref>, שאוסרים אותה ומשווים אותה לאוננות של גבר, כל היתר סוברים שהאיסור הוא על הוצאת זרע לבטלה, שאינו קיים באישה.

תפריט ניווט