שינויים

'''אהבה אפלטונית''' פירושהּ יחסי [[חיבה]] זוגיים נטולי כל מרכיב [[מיניות|מיני]], במיוחד באותם מקרים שבהם המתבונן מן הצד עשוי להניח שקיים אלמנט מיני ביחסים אלה. דוגמה נפוצה של אהבה אפלטונית היא רעות אמיצה ומשמעותית, חסרת מרכיב מיני, בין שני בני מין שונה, [[הטרוסקסואליות|הטרוסקסואלים]].

משמעות מודרנית זו של המונח שונה מהאידאל ה[[אפלטון|אפלטוני]] האפלטוני של ה[[אהבה]]. אף שהאידאל האפלטוני של אהבה הוא של אהבה טהורה, אולם אין זו אהבה נעדרת תשוקה, אלא כזו המתעלת את התשוקה המינית לערוץ רוחני, דבר הפותח אינספור אפשרויות להנאות נעלות מהנאת המין. בביטויה האפלטוני המקורי, אהבה זו נועדה להביא את האוהבים קרוב יותר לאידאל האפלטוני של [[יופי]]. אהבה זו מתוארת לפרטיה בדיאלוג האפלטוני [[פיידון (דיאלוג אפלטוני)|פיידון]] כצורה של שגעון אלוהי שהוא מתת האלים וביטויו הנכון זוכה להכרת האלים בעולם הבא.

הביטוי אהבה אפלטונית ([[לטינית]]: amor platonicus) [[תחדיש|נטבע]] ב[[המאה ה-15|מאה במאה ה-15]] על ידי המלומד [[מרסיליו פיצ'ינו]] בן [[פירנצה]] כשם נרדף ל"אהבה סוקרטית" (לטינית: amor socraticus). שני הביטויים מכוונים לחיבה לפי אישיותו וחוכמתו של אדם ולא לתכונותיו הפיזיות. הביטוי מתייחס לקשר החיבה המיוחד בין שני גברים, אותו הביא אפלטון לרום מעלתו בדיאלוגים האפלטוניים ואשר בא לידי ביטוי מיוחד ביחסי החיבה שבין [[סוקרטס]] לתלמידיו הצעירים ובמיוחד בין סוקרטס ל[[אלקיביאדס]]לאלקיביאדס.סוקרטס המורה המבוגר, שאהב מאוד נערים יפים, השאיר רושם עז על אלקיביאדס הצעיר שהעיד על עצמו ב"[[המשתה]]" כי "סוקרטס הוא האדם היחיד שאני מתבייש בפניו" - . הפילוסוף נראה לאלקיביאדס הצעיר {{ציטוט|תוכן=אלוהי ועשוי זהב ויפה ונפלא כל כך, שראיתי חובה לעצמי למלא מיד כל בקשה שיבקש סוקרטס וכיון שדימיתי בנפשי שהוא מחזר אחר חן- נעורי ראיתי בכך מציאה ומזל נפלא|מקור=אפלטון, המשתה, תרגום- י"ג ליבס|מרכאות=כן}}.

הביטוי האנגלי (Platonic Love) מקורו ב[[המאה במאה ה-17|מאה ה-17]] בספרו של סר [[ויליאם דווננט]] "מאהבים אפלטוניים" משנת [[1636]]. לתקופה קצרה בהיסטוריה הייתה אהבה אפלטונית אופנתית ב[[מלכי אנגליה|חצר בחצר המלכות]] האנגלית, במיוחד בחצרה של המלכה [[הנרייט מארי, נסיכת צרפת|הנרייטה מריה]], אשתו של המלך [[צ'ארלס הראשון]]. אהבה אפלטונית הייתה לנושא מקובל בקטעי [[מחול]] ו[[שירה]] ושירה בתקופת מלכותו של צ'ארלס הראשון, אולם יצאה מן האופנה זמן קצר אחר כך.

באופן אירוני דווקא הפילוסוף המזוהה ביותר עם אהבה אפלטונית, דהיינו אפלטון, וכן סוקרטס ומרסיליו פיצ'ינו (אשר טבע את המונח), כולם השתייכו ל[[פדרסטיה|קהילה לקהילה גברית אשר חמדה נערים צעירים]]. כולם קיימו יחסי ידידות של מורה ותלמיד עם נערים צעירים, יחסים שבהם היה מרכיב [[ארוטיקה|ארוטי]] ברור. המושג של אהבה אפלטונית צמח על רקע הניגוד שבין מציאות שבה מתקיימים יחסי מין גשמיים בין מבוגרים לנערים מתבגרים, לבין רעיון פילוסופי של אהבה טהורה ורוחנית כפי שתוארה בכתבי אפלטון.

על רקע ההבנה המודרנית של "אהבה אפלטונית" יש שרואים בו מונח [[פרדוקס|פרדוקסלי]] לאור נסיבות חייהם של הפילוסופים שהגותם שימשה בסיס למונח. אפלטון וכך גם בני דורו לא טענו כי יחסי גברים עם נערים צריכים להיות נעדרי מרכיב ארוטי, אלא שהתשוקה ליופי הנער היא הבסיס לידידות ולאהבה בין השניים. אולם, משהכירו בכך שתשוקתו הארוטית של הגבר לנער היא שהזינה את היחסים, הם טענו כי נבון יותר שלא להביע תשוקה זו באופן מיני-גופני אלא לתעלה לעולמות האינטלקטואליים והרגשיים.

כדי להבהיר את הבלבול הזה, מלומדים צרפתיים הציעו הבחנה בין המושגים "אהבה אפלטונית" ([[צרפתית]]: amour platonique) (שהוא המושג המוכר של אהבה נעדרת מרכיב מיני) לבין "אהבה בדרכו של אפלטון" ([[צרפתית]] amour platonicien). המונח אהבה אפלטונית בימינו אינו מתייחס בדרך כלל לאהבה בדרכו של אפלטון. ==מיזמים=={{מיזם|he}}{{מיזם|en|Platonic love}}