שד

שד הוא אחד מזוג איברים המצויים בגופם של בני אדם, באזור החזה. בנשים, מכילים השדיים בלוטות חלב אשר מייצרת ומפרישה חלב לצורך האכלת תינוקות. הן בגברים והן בנשים מתפתחים השדיים מאותן רקמות עובריות. ההבדל הניכר בין המינים מתחיל בגיל ההתבגרות, כאשר בקרב נשים גורמים הורמוני מין בשם אסטרוגן, יחד עם הורמוני גדילה, להתפתחות נוספת של השדיים. שדיו של הגבר אינם מפתחים באופן הדומה לשדיה של האישה משום שגופו של הגבר מייצר רמות נמוכות של אסטרוגן לעומת רמות גבוהות יותר של אנדרוגנים, בהן בעיקר טסטוסטרון, אשר מדכאים דווקא את השפעותיו של האסטרוגן הגברי בהתפתחות רקמות השד. לפיכך, שדי האישה בדרך כלל בולטים הרבה יותר מאלה של הגבר.

שומן תת-עורי מכסה ועוטף רשת של צינוריות המתחברות אל הפטמה, ורקמות שומן אלה הן שמעניקות לשד את גודלו וצורתו. בקצות הצינורות ישנן אשכולות אשר בהן מיוצרת ומאוחסנת החלב בתגובה לאותות הורמונליים. אותו אלו ניתנים במהלך הריון מתפתחים האשכולות כתגובה לאינטראקציה עם הורמונים רבים, בהן אסטרוגן, פרוגסטרון ופרולקטין. לאחר הלידה מייצרים ומפרישים האשכולות את החלב.

לשדיים נשיים יש מאפיינים חברתיים ומיניים. שדיים נשיים עשויות להחזיק במקום נכבד בתפיסתה של אישה את דימוי הגוף שלה ואת מידת ההמשיכה המינית. מרבית התרבויות המערביות רואות בשדיים חשופים כמעשה בלתי צנוע ואף מעשה מגונה. שדיים - ובמיוחד הפטמות - מהוות אזור ארוגני חזק. חלק מהנשים מבקשות לעבור ניתוחים להגדלת חזה עקב הדגש הרב בתרבויות מסוימות על גודלו וצורתו של שד אטרקטיבי.

מבנה השדיים

מבנה השד

1) בית החזה (כלוב הצלעות)
2) שריר החזה הגדול
3) אוניות
4) פטמה
5) עטרה
6) תעלות
7) רקמת שומן
8) עור

השדיים, חיצונית, הם איבר אלסטי בצורה כללית דמוית כיפה, כאשר על השד, במרכזו, נמצאת הפטמה, ומסביבה העטרה. צבע הפטמה והעטרה שונה מצבע הגוף, והוא משתנה מאישה לאישה ותלוי בין היתר בגוון העור. הגוון נע בין ורוד בהיר לחום כהה.

רקמת השד בנויה משלושה חלקים עיקריים:

אוניות (Lobules) – בלוטות המייצרות חלב.
תעלות או צינוריות (Ducts) - המקשרות את האוניות אל הפטמה ומובילות אליה את החלב.
רקמת שומן (Stroma) - רקמה המקיפה את האוניות והצינוריות, ולמעשה ממלאת את התווך בשד.

מתחת לשד נמצא שריר החזה הגדול.

צורה ותמיכה

הגודל, הצורה, הנפח, צפיפות הרקמה והרווח בין השדיים קובעים יחדיו את המראה הטבעי של השדיים ואת מיקומם בחזה האישה. גודל השד ותכונות אחרות אינן מאפשרות לחזות את תפוקת החלב הפוטנציאלית האישה בעת הנקה. הגודל והצורה מושפעים משינויים הורמונליים רגילים (התפתחות מינית, וסת, הריון, גיל הבלות) וממצבים רפואיים שונים (כגון רגישות יתר VBH). צורתם של השדיים נקבעת באופן טבעי על סמך התמיכה שמעניקה רצועות קופר, מבנה השרירים ועצמות החזה, וכן גם מעטפת העור. חוקרים מצאו כי השדיים שוקעים בשל ארבעה גורמים מרכזיים: עישון סיגריות, מספר הריונות, כוח הכבידה, ושינויים במשקל הגוף.

הנקה

תינוק יונק

ערך מורחב – הנקה

תפקידם הפיזיולוגי של השדיים הוא הנקת תינוקות. שדי האם מייצרים חלב בסוף תקופת ההריון ולאחר הלידה, המותאם להזנה אופטימלית של תינוק. את תהליך ייצור החלב מבקר הורמון החלב, פרולקטין, המופרש מבלוטת יותרת המוח.

בעוד שבימים הקדומים ההנקה הייתה מתמשכת לתוך גיל הילדות (לפעמים עד מעל לגיל 5)^[^{דרוש מקור}^], הרי שבעת המודרנית נפסקת ההנקה בדרך כלל בתוך שנה אחת וחלק מהיולדות מעדיפות אף להימנע מהנקה כליל. זאת לנוכח קיומם של תרכובות מזון לתינוקות (תמ"ל), המותאמות להזנת תינוקות וכוללות את מרכיבי חלב האם ככל שניתנים לייצור תעשייתי. את התמ"ל מכינים בבקבוק עשוי זכוכית או פלסטיק עם פטמת גומי או סיליקון כפקק. פטמת הבקבוק בנויה בצורה המדמה את פטמת השד.

גיל ההתבגרות

בגיל ההתבגרות מתפתחים השדיים, הן אצל הגבר והן אצל האישה. הצטברות הורמונים עשויים לגרום לכאב ולנפיחות באזור הפטמה ("גולות"). בדרך כלל, כאב זה חולף בתוך חודשים בודדים. הנפיחות עשויה לחלוף בתוך פרק זמן ארוך יותר, כשנתיים.

שלבי טאנר מגדירים את קצת ההתפתחות הטיפוסי של השדיים אצל נערות מתבגרות.

השדיים כמושא לגירוי מיני

העיגול החיצוני מסמן את השד כולו. העיגול הפנימי מסמן את העטרה ובמרכזה הפיטמה

המראה של השדיים הוא חלק מגורמים המסייעים לעוררות מינית אצל גברים.

השדיים בתרבות

אישה בלבוש מסורתי בדרום אתיופיה. בתרבויות רבות שדיים חשופים אינם נחשבים לדבר מגונה

בתרבות העת העתיקה נתפסו השדיים כסמל לפריון, ואלות הפריון (לדוגמה ונוס מווילנדורף) פוסלו וצוירו כבעלות חזה שופע.

בעוד שבימי הביניים לא הייתה התייחסות לשדיים באומנות בגלל שמרנות דתית, בתקופת הרנסאנס החלו ציירים ופסלים רבים לצייר ולפסל נשים שופעות חזה ושומן, כיוון שמודל היופי בתקופה זו הייתה נשים מלאות ושופעות. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה תקופה ששדיים בינונים-קטנים נחשבו למודל היופי, עקב השתנות מודל היופי לנשים רזות.

בתרבות המערבית המודרנית נתפסים השדיים כסמל יופי מיני ומושך. עקב כך שניתוחים פלסטיים לשינוי גודל ומבנה השד הפכו לדבר מקובל, יש נשים המנתחות את שדיהן לשם הגדלת חזה שהוא הניתוח הפלסטי הפופולרי ביותר, הקטנת חזה, הרמת חזה ועיצוב חזה. בהגדלת החזה מחדירים לשד שתל חזה, שמרקמו קרוב למרקם תאי השומן הטבעיים והוא נוח למגע.

חלק מחברות התנועה הפמיניסטית, מתנגדות לגישה שהשדיים הם סמל מיני, ופמיניסטיות רבות אף ערכו טקסי שריפת חזיות^[^{דרוש מקור}^], שהן לדעתן מוצר שוביניסטי מובהק. החזייה, שהומצאה בתחילת המאה ה-20, היא בגד שנועד לשדיים.

שדיים בגברים

רקמת שד קיימת גם אצל גברים - לרוב רקמה מדולדלת. תופעה של הגדלת שדיים אצל גברים קרויה גינקומסטיה - בדרך כלל מסיבה לא ידועה, אך גם עקב הפרעות הורמונליות שונות, או כתופעת לוואי של תרופות מסוימות. כ-1% מהלוקים בסרטן השד הינם גברים, מהלך מחלה זו קטלני הרבה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים.

תמונות נוספות

ראו תמונות נוספות בוויקישיתוף

קישורים חיצוניים

יורם שורק, למה השד השמאלי גדול יותר?, באתר נענע

שאלות ותשובות

יש לכם שאלה? פנו לפורום האנונימי של האנציקלופדיה.

שד