פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין שינוי בגודל ,  07:15, 22 באפריל 2019
אין תקציר עריכה
'''טיפול מיני''' הוא אסטרטגיה לשיפור ה[[תפקוד מיני|תפקוד המיני]] ו[[יצר המין]]. בעיות נפוצות הניתנות לטיפול הן [[שפיכה מוקדמת]], [[שפיכה מאוחרת]], [[אין-אונות]], היעדר [[חשק מיני]] או [[עוררות מינית]], וכאב בעת קיום [[יחסי מין]] ([[וגיניזמוס]] ו-[[דיספאריניה]]). טיפול מיני עשוי לסייע גם לבעלי [[פאראפיליה|פאראפיליות]], [[דיספוריה מינית]], [[היפרסקסואליות]], היעדר ביטחון מיני, התאוששות מ[[תקיפה מינית]], בעיות מיניות הנוגעות לזקנה, מחלה או מוגבלות אחרת.
 
==היסטוריה==
טיפול מיני היה קיים בתרבויות רבות לאורך השנים, כולל הודו העתיקה, סין, יוון ורומא. טיפול מיני באותה תקופה כללה, בין היתר, מדריכים, לחשים, [[אן-אפרודיזיאק]], [[אפרודיזיאק]] ויוגה [[טנטרה|טנטרי]].
 
סקסולוגים כמו [[הנרי האבלוק אליס]] ו[[אלפרד קינסי]] החלו לערוך מחקרים בתחום המיניות האנושית במחצית הראשונה של המאה העשרים ועבודה זו נחשבה פורצת דרך ושנויה במחלוקת.
 
בשנות החמישים עסק טיפול מיני בעיקר בריסון התנהגות מינית בוטה או סוטה, כגון [[הומוסקסואליות]] או קיום [[יחסי מין]] לעיתים קרובות מדי. מאסטרס וג'ונסון ביצעו מעין מהפכה בטיפולי המין באמצע המאה העשרים בכך שהפכו את הטיפול לממוקד תרגולים לצורך שינוי התנהגות. ד"ר הלן סינגר קפלן שינתה מספר רעיונות של מאסטרס וג'ונסון וכללה תרופות בטיפול. שניהם שילבו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בתרגול וקפלן נעזרה בנוסף בטיפול פסיכודינמי. ג'ק אנון פיתח בשנת 1976 את [[מודל ה-PLISSIT]] שביקש ליצור מערכת מובנית של רמות המסייעות למטפל לבצע את תפקידו.
 
בשנות השמונים הטיפול המיני התמקד בתרופות נוספות, עם דגש על תפקוד מיני של [[גבר]]ים. בשנות התשעים הפכו זריקות פין ותרופות כמו [[ויאגרה]] לפופולריים, כמו גם תרופות נגד דיכאון, בשל תופעות הלוואי שלהן (לטיפול ב[[שפיכה מוקדמת]]). טיפול הורמונלי סייע הן בתפקוד המיני של גברים והן אצל נשים. דילאטורים שימשו לטיפול בנשים עם [[וגיניזמוס]] ובהמשך החלו להציע ניתוחים להגדלת פתח ה[[נרתיק]] במקרים החמורים.
==אופן הטיפול==
==הזדקנות ומיניות==
לאורך החיים עשויים שינויים פיזיים ורגשיים להשפיע על הגוף ועל מיניות האדם. הירידה ברמות ההורמונים ושינויים בתפקוד הנוירולוגי והמחזורי עלולים להוביל לבעיות מיניות כגון [[אין-אונות]] או כאבים [[נרתיק]]יים. [[ליבידו]] נמוך ותפקוד מיני ירוד נחשבים בדרך כלל לתוצר לוואי של זקנה. תוצרי הלוואי הרגשיים של הבגרות, עם זאת - ביטחון מוגבר, מיומנויות תקשורת טובות יותר ועכבות פחותות - יכולים לסייע ליצירת חוויה מינית עשירה יותר, נינונית יותר ומספקת יותר, בסופו של דבר. בסקרים האחרונים של AARP מהשנים 1999, 2004 ו-2009, רווחתם של המבוגרים הלך וגדל ומנגד, שביעות רצונם מהתפקוד המיני ירדה. מבוגרים האמינו שחיי מין פעילים מעניקים תענוג רב אך בו בזמן גם מסייעים באופן מהותי לבריאות הנפש ובריאות גופנית.
 
==היסטוריה==
טיפול מיני היה קיים בתרבויות רבות לאורך השנים, כולל הודו העתיקה, סין, יוון ורומא. טיפול מיני באותה תקופה כללה, בין היתר, מדריכים, לחשים, [[אן-אפרודיזיאק]], [[אפרודיזיאק]] ויוגה [[טנטרה|טנטרי]].
 
סקסולוגים כמו [[הנרי האבלוק אליס]] ו[[אלפרד קינסי]] החלו לערוך מחקרים בתחום המיניות האנושית במחצית הראשונה של המאה העשרים ועבודה זו נחשבה פורצת דרך ושנויה במחלוקת.
 
בשנות החמישים עסק טיפול מיני בעיקר בריסון התנהגות מינית בוטה או סוטה, כגון [[הומוסקסואליות]] או קיום [[יחסי מין]] לעיתים קרובות מדי. מאסטרס וג'ונסון ביצעו מעין מהפכה בטיפולי המין באמצע המאה העשרים בכך שהפכו את הטיפול לממוקד תרגולים לצורך שינוי התנהגות. ד"ר הלן סינגר קפלן שינתה מספר רעיונות של מאסטרס וג'ונסון וכללה תרופות בטיפול. שניהם שילבו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בתרגול וקפלן נעזרה בנוסף בטיפול פסיכודינמי. ג'ק אנון פיתח בשנת 1976 את [[מודל ה-PLISSIT]] שביקש ליצור מערכת מובנית של רמות המסייעות למטפל לבצע את תפקידו.
 
בשנות השמונים הטיפול המיני התמקד בתרופות נוספות, עם דגש על תפקוד מיני של [[גבר]]ים. בשנות התשעים הפכו זריקות פין ותרופות כמו [[ויאגרה]] לפופולריים, כמו גם תרופות נגד דיכאון, בשל תופעות הלוואי שלהן (לטיפול ב[[שפיכה מוקדמת]]). טיפול הורמונלי סייע הן בתפקוד המיני של גברים והן אצל נשים. דילאטורים שימשו לטיפול בנשים עם [[וגיניזמוס]] ובהמשך החלו להציע ניתוחים להגדלת פתח ה[[נרתיק]] במקרים החמורים.
[[קטגוריה:טיפולים רפואיים]]