מעמד ההומוסקסואלים בישראל

מתוך ויקיסקס
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מצעד הגאווה בתל אביב, 2003

מעמדם המשפטי של הומוסקסואלים ושל לסביות בישראל עבר שינויים מפליגים בשנים האחרונות. אף שהומוסקסואלים אינם נהנים עדיין משוויון זכויות מלא, נחשבות החקיקה והפסיקה בישראל בין המתקדמות בעולם ביחסן להומואים ולסביות.

חקיקה

עם הקמתה ירשה מדינת ישראל, באמצעות פקודת סדרי השלטון והמשפט, את חוקי המנדט הבריטי, שלפיהם נחשב קיום יחסי מין הומוסקסואליים לעבירה שדינה עשר שנות מאסר. היועץ המשפטי השני לממשלה, חיים כהן, נכשל בניסיונו להעביר בממשלה החלטה המעבירה את ההכרעה בנושא להנחיית היועץ המשפטי, אך הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק (חיים כהן הפעיל כאן את סמכותו לשיקול דעת בעניין אכיפת חוקים, סמכות שמסורה ליועץ המשפטי גם כיום, כל עוד לא הורו לו הכנסת או בג"ץ אחרת). לימים כתב כהן:

Cquote2.svg חשבתי שמחובתי שלא לקיים חוק שהוא לפי דעתי בלתי מוסרי. אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי-מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים. Cquote1.svg
שיחות עם חיים כהן, מיכאל ששר, הוצאת כתר

בעת שכיהן כשופט בבית המשפט העליון פסק חיים כהן כי: "משכב אישה שלא כדרכה, וכן משכב זכר, כשהמעשה נעשה בצנעה ועל ידי בני אדם בגירים מרצונם הטוב אינם מעשים שיש בהם קלון, ואין הם מעידים על עושיהם שהם פושעים הראויים לעונש".‏‏[1]

ביטול האיסור על משכב שלא כדרך הטבע

בישראל לא הועמד מעולם אדם לדין פלילי בעוון קיום יחסי מין הומוסקסואלים כשלעצמם, אם כי קרה שחיילים הועמדו לדין צבאי על עברה כזאת. נאשמים בישראל הורשעו בסעיפי האיסור על משכב "שלא כדרך הטבע"; על פי רוב דובר בנאשמים שהואשמו בעבירות מין חמורות יותר, אך הורשעו בקיום יחסים שלא כדרך הטבע. פסק-דין כזה ניתן ב-1953 ב"פרשת והבה" על ידי שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין. והבה הואשם בהחדרת איבר מינו לפיו של ילד בן חמש, אך במקום אינוס קטין בחרה התביעה להאשימו ב"משכב שלא כדרך הטבע". בפסק דינו הרחיב חשין את האיסור הפלילי על יחסים כאלה, ואף החיל אותו על יחסים לסביים. בפסק דין אחר ("פרשת כראדי", 1956) כתב חשין בפסק דינו:

Cquote2.svg העבירה שבה הורשע המערער, משכב זכור, היא חמורה ביותר. חמורה היא בייחוד כאשר היא נעשית - כאשר היה כאן, במקרה דנן, בגופו של קטין." Cquote1.svg

פסקי דין כאלו ניתנו עד שנות השמונים של המאה ה-20; התייחסויות למין שאינו הטרוסקסואלי כאל דבר משפיל ומבזה נפוצות בפסקי דין כאלה.[2]

החוק האוסר על יחסים "שלא כדרך הטבע" (המדובר בסעיף 152(2) לפקודת החוק הפלילי, אשר הפך לאחר מכן לסעיף 351(1) ו-351(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977) נותר שנים רבות בספר החוקים, על כל המשמעות הסמלית העולה מכך. זו גם הסיבה לכך שב-1975, כשקמה העמותה הישראלית לזכויות הומוסקסואלים, היא נקראה בראשיתה "האגודה לשמירה על זכויות הפרט" (כיום: אגודת הלהט"ב), כדי שלא תואשם בעידוד עבירה על החוק. האגודה לשמירת זכויות הפרט ניסתה להביא לביטול האיסור הפלילי מימיה הראשונים. ב-1976 נפגשו אנשיה עם אהרון ברק, היועץ המשפטי לממשלה, וב-1983 שלחה לכל חברי הכנסת חוברת שבה קראה להפסיק להפלות הומוסקסואלים ולסביות.

ב-14 ביוני 1978 הוגשו המלצות של ועדה מיוחדת שבראשה עמדה שולמית אלוני. הייתה זו ועדה משותפת לוועדת הפנים של הכנסת ולוועדת חוקה, חוק ומשפט, שעסקה ברפורמה בחוק העונשין בהתייחס לפשעי מין בכלל ולאונס בפרט. ההמלצות הביאו את הממשלה להגיש לכנסת את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 14), ב-29 ביולי 1980. על אף שוועדת החקיקה של הכנסת אישרה קודם נוסח של החוק שבו נמחק סעיף 351 לחלוטין, בהצעה לא נמחק סעיף 351 אם כי הוצע לשנותו: תימחק העבירה על יחסים "שלא כדרך הטבע" בין אישה לגבר, והעונש על משכב זכר יופחת מעשר שנים לשנת מאסר אחת. בסופו של דבר נגנזה ההצעה ולא הגיעה לשלבי חקיקה מתקדמים.

ב-11 בספטמבר 1986 אושרה בקריאה ראשונה הצעת חוק של הממשלה, שכללה רבים מהשינויים שכללה ההצעה מ-1980, אך סעיף 351 לא נזכר בה כלל. גם בעת הדיונים בהצעה עלה הסעיף לדיון רק פעם אחת, כאשר חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי התנגד לכך שהצעת החוק אינה כוללת את ביטולו. לאחר האישור בקריאה ראשונה, עברה הצעת החוק לוועדת חוקה, חוק ומשפט וב-22 במרץ 1988 עברה בקריאה שנייה ושלישית, והפכה לחוק - תיקון מס' 22 לחוק העונשין.

האגודה לזכויות הפרט לא הייתה מעורבת ישירות בהצעת החוק, וסעיף 351 לא הוזכר בישיבת הכנסת. לדברי שולמית אלוני, "אין דמיון בין החוק כפי שהתקבל להצעת החוק הממשלתית מפני שאנחנו הרבה דברים הרחבנו". התיקון כלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין, וסעיף 351 נמחק מהחוק לחלוטין. לדברי אלוני, הח"כים הדתיים עסקו בעיקר בהחמרה בעונשים על עבירות אינוס, ואבנר שאקי שהיה פעיל בוועדה בדרך כלל, היה טרוד אז בנושאים אחרים.[3]

לאחר שאושר החוק הופתעו והתעודדו פעילי האגודה לזכויות הפרט מהגילוי שסעיף 351 נמחק מספר החוקים, ופעילותם הפוליטית הוגברה.

השוואת גיל ההסכמה

לאחר שב-1988 בוטל האיסור על יחסי מין אנאליים ("מעשה סדום"), קבע החוק בישראל את גיל ההסכמה ליחסים כאלה על 18 שנה, בשונה מגיל ההסכמה ליחסי מין וגינליים - 16 שנה. בשנת 2000, בעקבות פעילות בנושא של האגודה לזכויות האזרח, שונה גיל ההסכמה ליחסי מין אנאליים לגיל 16, כמו הנהוג ביחסי מין וגינליים.

שינוי משפטי זה נתפס כ"השוואת גיל ההסכמה הנדרש ליחסי מין הומוסקסואליים לזה הנדרש ביחסי מין הטרוסקסואליים". תפיסה זו אינה מדויקת: ראשית, המונח "מעשה סדום" כהגדרתו בחוק כולל גם יחסי מין אוראליים (שגיל ההסכמה להם היה גבוה יותר גם להטרוסקסואלים). שנית, גם הטרוסקסואלים רבים מקיימים מין אנאלי, כך שההבדל בגיל ההסכמה לפעילות זו הגביל גם אותם. שלישית, הומוסקסואלים רבים אינם מקיימים מין אנאלי והחוק לא אסר במפורש יחסי מין הומוסקסואליים בגילאי 16 - 18, אלא רק קיום "מעשי סדום" בגילים אלה.

עם זאת, מקובל כי מין אנאלי נפוץ יותר בקרב הומוסקסואלים מאשר בקרב הטרוסקסואלים, כך שבפועל, ההבדל בגיל ההסכמה ליחסים כאלה אכן קבע אי-שוויון של הומוסקסואלים. זאת משום שהחוק הגביל את החופש המיני שלהם בגיל צעיר, בצורה משמעותית יותר מאשר אצל הטרוסקסואלים. כך למשל מותר היה לקיים בעילה (מונח משפטי שמתייחס ליחסי מין בין גבר לאישה, כשהגבר חודר לנרתיק של האישה) עם קטינה שגילה מעל ל-16 שנה, בעוד שאסור היה לבגיר לקיים מין אנאלי עם קטין שגילו מעל 16 (ומין וגינלי אינו אפשרי בקרב בני זוג אלה, בניגוד למקרה ההטרוסקסואלי).

התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

צעד חשוב לקראת הכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות עשתה הכנסת בשנת 1992, בעת שהתקבל תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, לפיו חל איסור להפלות עובד או דורש עבודה בשל נטייתו המינית. הייתה זו פריצת דרך משמעותית בהכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות, ולא כ"בגירים העושים מעשיהם בצנעה". לעו"ד דן יקיר שפעל מטעם האגודה לזכויות האזרח היה תפקיד חשוב בהתפתחות זו ובהתפתחויות שבאו אחריה (אין קשר ארגוני בין אגודה זו למה שכונתה "האגודה לזכויות הפרט"). בשנת 1995 התקבל תיקון נוסף לחוק לפיו דיון בעניין הפליה מחמת נטייה מינית בבית הדין לעבודה יתנהל בדלתיים סגורות.

בג"ץ דנילוביץ' ותוצאותיו

בית המשפט העליון הוסיף נדבך חשוב לבניין זה כאשר קבע, בשנת 1994, בבג"ץ 721/94 אל על נגד יונתן דנילוביץ' כי דייל שביקש לנצל סעיף בהסכם הקיבוצי המעניק לבן זוג כרטיס טיסה בהנחה, רשאי לקבל הטבה זו אף אם בן זוגו הוא מאותו המין.

מאז פסק דין זה פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה דה-פקטו בזוגות הומוסקסואלים, בעיקר במסגרת מוסד ה"ידועים בציבור", שהסדיר בעבר רק את ענייניהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא נישאו באופן רשמי. מוסד זה מעניק לזוגות הומוסקסואלים מעמד טוב יותר מהמקובל במדינות רבות, לרבות בעולם המערבי. אף על פי כן, מעמדם החוקי של ההומוסקסואלים בישראל מוסדר רק באופן חלקי. בנושאים כגון דיני ירושה, אימוץ, אזרחות, ביטוח לאומי, משכנתאות, מיסוי מקרקעין ועוד, לא קיימת בחקיקה התייחסות להומוסקסואלים, ועקב כך נדרשת פנייה לבתי משפט במקרים רבים. בבתי המשפט ובבג"ץ תלויים ועומדים מספר הליכים בנוגע לנושאים אלו, וההכרעות מתקבלות טיפין-טיפין, ללא דיון מקיף בנושא.

בדצמבר 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי מדינת ישראל תכיר בזכויות הדדיות של זוגות הומוסקסואלים הקשורות בכסף וברכוש, ולא תערער על פסיקה של בית המשפט המחוזי בנצרת שהכיר בזוג הומוסקסואלים לצורך זכויות ירושה. פסיקה זו עסקה באדם שחלק את חייו במשך ארבעים שנה עם בן-זוג, וכשזה מת בלי להשאיר צוואה ביקש האפוטרופוס הכללי להעביר לרשות המדינה את כל נכסיו של הנפטר, כולל הדירה שבה חיו בני הזוג. בפסיקה נכתב:

Cquote2.svg אני מוכן להרחיק לכת ולומר כי גם בהנחה שהייתה למחוקק כוונה כזו [לשלול זכות ירושה מבני זוג מאותו המין], אין היא חזות הכול ואיננו לפרש את החוק אך ורק לאורה. יש לקחת בחשבון את ההתפתחויות שחלו בחקיקה ובפסיקה וגם את השינויים בהלך הרוח של הציבור. הפרשנות אינה נעצרת ביום שהחוק פורסם בספר החוקים. משקלה של הנחת היסוד של המחוקק אינו רב. העובדה שבעת חקיקת חוק הירושה היה משכב זכר בגדר עבירה פלילית יכולה להוות רקע לדעה כי בכך מתמצית עמדתו של המחוקק כנגד יחסים הומוסקסואליים בהיעדר כל צורך להתייחס להיבטים נוספים של התופעה. אכן, אין אנו עוסקים בתחום צר של מיסוי או סדרי רישום בפנקס השמות וכו' אלא בחוק הנוגע לאחד הנושאים המרכזיים של הוויתנו החברתית והלאומית. אולם הזמן שעבר למן חקיקת חוק הירושה והשינויים המפליגים שחלו במשפט הישראלי מקטינים את משקלה של הנחת היסוד של המחוקק ומחזקים את התכלית הראשונית של הסעיף - ליצור דין ירושה מיוחד לידועים בציבור, קרי למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי. על רקע זה אוכל לומר כי אם יוכרו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם כהן וגרושה או של ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי, ובעת ובעונה אחת יישללו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם הומוסקסואליים או לסביות, יהיה זה בבחינת אפליה בלתי מוצדקת על רקע נטייה מינית, שכן אין כל צידוק משפטי או חברתי לקיים אבחנה כזו. Cquote1.svg
ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בנצרת בתיק תע 710/01 שניתן ביום 15/10/2003.

במאי 2006 הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק (טיוטה לפני הגשתה של הצעת חוק) שנוסח על-פי המלצות ועדה לבחינת דיני הירושה בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל. על פי התזכיר זוגות הומוסקסואלים יוכרו לצורך זכויות ירושה. התזכיר כולל גם שינויים בנוגע לדיני הירושה של זוגות הטרוסקסואלים נשואים או ידועים בציבור.

בדיון שהתקיים ב-17 במאי 2006 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל בית המשפט את ערעורם של ידועים בציבור בני אותו המין, שהוגש על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן, אשר דחה את בקשתם לאשר הסכם ממון שערכו ביניהם, בטענה שהם אינם נחשבים לבני זוג ידועים בציבור ולכן אינם יכולים לבוא בשעריו של בית המשפט לענייני משפחה.

בערכאת הערעור הביע היועץ המשפטי לממשלה עמדה כי ניתן לאשר את הסכם הממון שערכו ידועים בציבור בני אותו מין לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, וכי הסמכות המתאימה לכך הינה בית המשפט לענייני משפחה.

הומוסקסואלים ולסביות בצה"ל

צה"ל קיים מאז תחילת שנות השבעים מדיניות שלפיה לא ניתן פטור משירות צבאי בשל נטייה מינית, זאת בין השאר כתוצאה מרפורמה מקיפה במדיניות כוח-האדם שנערכה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בכך היה צה"ל לאחד הצבאות הראשונים במערב שגייס הומוסקסואלים ולסביות באופן מוצהר (בכמה מדינות, שהבולטת ביניהן ארצות הברית, עדיין מוטלות מגבלות חמורות על גיוס הומוסקסואלים לשירות צבאי; ראו גם: לא נשאל, אל תספר). בשנות השבעים ובשנות השמונים של המאה העשרים מנע צה"ל לעתים קרובות מהומוסקסואלים מוצהרים להתקדם לדרגת קצונה או להמשיך בשירות קבע. צה"ל אף דחף חיילים הומוסקסואלים שהודו בנטייתם לדווח על חיילים אחרים המוכרים להם כהומוסקסואלים; חיילים שנדבקו במחלת מין נדרשו לדווח על חיילים שעמם היו בקשר מיני; ומפקדים ומש"קים נדרשו לדווח על חיילים הומסקסואלים תחת פיקודם. כמו כן נמנע מהומוסקסואלים ולסביות לשרת בתפקידי מודיעין רגישים, מחשש שהם "מוּעדים לסחיטה".

ב-1993 הופיע עוזי אבן, קצין בכיר בצה"ל ופרופסור לכימיה, בפני הכנסת וסיפר על קשייו בצבא; בין השאר, בוטל הסיווג הביטחוני שלו והוא סולק מתפקידו משנתגלה כי הוא הומוסקסואל. בעקבות דבריו, פעלו ראש הממשלה דאז יצחק רבין והרמטכ"ל אהוד ברק לביטול כל המגבלות הקיימות על שירות הומוסקסואלים בצבא.

ב-1996, אחרי מאבק ציבורי ארוך, הוכר אדיר שטיינר באופן רשמי כאלמן צה"ל, על כל הזכויות וההטבות המשתמעות מכך. שטיינר היה בן זוגו של אלוף-משנה דורון מייזל, שנפטר מסרטן בעת שירותו.

הלכות לשון הרע

במספר פסקי דין אישר בית המשפט בישראל כי יש משום לשון הרע בכך שאומרים או רומזים על מישהו שהוא הומוסקסואל, כאשר איננו כזה. פסק הדין הנודע ביותר בעניין הוא "הלכת אמסלם" משנת 1995; שמעון אמסלם, כדורסלן קבוצת הפועל חיפה, הגיש תביעה נגד עיתון העיר שנתן לכתבה בעניין המשחקים הגאים בלוס אנג'לס את הכותרת "אמסלם לא לבד" - זאת בגלל הפזמון המקניט "אמסלם ההומו" שהיו שרים באותה תקופה כמה מאוהדי הקבוצות היריבות במשחקים שבהם השתתף. אמסלם, שאינו הומוסקסואל, הגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון. בית המשפט החליט שהיה בכותרת משום רמיזה שקרית על נטייתו המינית של אמסלם, ופסק לו פיצויים בסך 150,000 שקלים. בפסק דינה כתבה השופטת:

Cquote2.svg אשר לשאלה הערכית האם כנויו של אדם כהומוסקסואל הינו עלבון המצדיק פסיקת פיצויים לטובתו, קבעה השופטת קמא כי מקובל עליה שבחברה סובלנית אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית של אדם, אלא שחברתנו טרם הגיעה למידת סובלנות ופתיחות שכזו והכנוי "הומו" מהוה עלבון בעיני חלק נכבד מהציבור. כמו כן אין חולק שהמשיב אינו הומוסקסואל ואין סיבה להכתירו ככזה ולגוררו למאבק שאינו מעוניין ליטול בו חלק. Cquote1.svg
פסק דין עא 95 / 1145 יוסף קליין ואח' נ' שמעון אמסלם (לא פורסם)
פסקי דין נוספים שעל פיהם ייחוס הומוסקסואליות (ולסביות) למי שאינו כזה הוא דבר הנתפס כמביש ושלילי, ועשוי להיות בגדר לשון הרע, הושפעו מהלכת אמסלם ומסתמכים עליה.[4]
שלט ב"יער הגאווה" בגליל העליון

ב-28 בפברואר 1997 התקבל בכנסת תיקון לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, במסגרתו הוסף כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".[5]

מעמד המשפחה החד-מינית

המאבק לשוויון זכויות עבור הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים בישראל מתרכז בשנים האחרונות בסוגיית המשפחה ההומו-לסבית: זוגיות של זוגות חד-מיניים והורות הומו-לסבית. נכון להיום נהנים זוגות חד מיניים מאותן זכויות המוקנות לידועים בציבור הטרוסקסואלים; בית המשפט מאשר הסכמי ממון בין בני זוג מאותו המין ומעניק להם תוקף של פסק דין. בספטמבר 2006 הכיר בית המשפט לראשונה בהסכם שחתמו זוג נשים שנפרדו, והעניק לו תוקף של פסק דין, בדומה לגירושין.[6]

על סדר היום במערכת הפוליטית נמצאת הצעה לחוקק את "חוק ברית הזוגיות", שיאפשר מעין נישואים אזרחיים. תביעתה של הקהילה ההומו-לסבית היא לכלול בהצעת החוק גם ברית זוגיות בין שני אנשים מאותו מין; ואולם מקדמי ההצעה נמנעים מלכלול בה את הזוגיות החד-מינית. לדעת משפטנים ייפגעו בדרך זו גם הזכויות שהוקנו לזוגות חד-מיניים מכוח מעמד הידועים בציבור.

לפתחה של המערכת המשפטית נמצאים תיקים העוסקים במשפחה ההומו-לסבית. בעניין זוגיות, הכריע בג"ץ ב-2006 בעתירתם של מספר זוגות גברים שהתחתנו בקנדה לפי החוק המאפשר שם נישואים חד מיניים. בעתירתם ביקשו הזוגות לרשום את הנישואין הללו בישראל, על-פי הכלל שלפיו רושם מינהל האוכלוסין נישואים שנערכו בין בגירים בחוץ לארץ לפי חוקי המדינה הזרה. עמדת המדינה הייתה כי בעוד שיש לתת לזוגות הומו-לסביים שוויון זכויות מלא בכל הנוגע לזכויות כלכליות, בית המשפט אינו רשאי להכיר בתבנית משפטית חדשה למיסוד הזוגיות, אלא עליו להשאיר עניין זה להסדרה בידי הכנסת. לטענת המדינה, אם בית המשפט יחייב אותה לרשום נישואין חד-מיניים במרשם האוכלוסין, תהיה בכך הכרה בפועל מצדו בתבנית המשפטית החדשה. ב-21 בנובמבר 2006, בבג"ץ יוסי בן ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, חייב בית המשפט העליון את המדינה לרשום כנשואים את הזוגות שנישאו בקנדה, בין השאר בהסתמך על הלכת פונק שלזינגר, שבה חויבה המדינה לרשום נישואים אזרחיים שנעשו בחו"ל.

נושא הנישואים החד-מיניים נמצא במחלוקת ציבורית בישראל. על-פי סקר שהתפרסם בעיתון הארץ בחודש אוגוסט 2009, 61% מהציבור בישראל תומכים בנישואין חד-מיניים, ו-60% תומכים במתן הזכות לאימוץ ילדים על-ידי זוגות חד-מיניים[7]. מספרים אלה גבוהים מהמספרים המקביליים להם באיחוד האירופי[8]. סקר נוסף, שערך מכון סמית, מראה כי 53% מן הציבור היהודי ו-74% מן הציבור היהודי-חילוני תומכים בנישואים חד מיניים.‏‏[9]

אימוץ

ביחס לאימוץ פסק בג"ץ בשנת 2000[10] כי בהיעדר ראיה סותרת, משרד הפנים חייב להכיר בתהליך אימוץ חוקי שנעשה מחוץ לישראל ולרשום את הילד במרשם התושבים בישראל תחת שתי אמהות: ביולוגית ומאמצת. ב-12 בפברואר 2006 אימצו באופן חוקי טל ואביטל ירוס-חקק זו את ילדיה הביולוגיים של זו, ובכך הפכו לזוג החד-מיני הראשון בישראל שהותר לו לעשות זאת. ב-17 באוקטובר באותה שנה אישר בית המשפט אימוץ נוסף בנסיבות דומות,[11] ועד תחילת 2008 ניתנו כ-25 צווי אימוץ בנסיבות דומות.[12] ב-10 בפברואר 2008 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בעקבות דיון בהשתתפות אנשי מקצוע מתחום הרווחה והמשפטים, כי

Cquote2.svg ניתן לאפשר לבן זוג בן אותו המין לאמץ את ילדו, הביולוגי או המאומץ, של בן זוגו. כן נקבע, כי אין מניעה חוקית לאשר לבני זוג מאותו המין, או למי מהם, לאמץ ילד זר, שאינו ילדו של אחד מבני הזוג, וזאת בנסיבות בהן נשקלת בקשה לאימוץ על ידי אדם יחיד, ובכפוף לשיקולי טובת המאומץ כמקובל. Cquote1.svg
– הודעה לעיתונות מס' 7751, משרד המשפטים, 10 בפברואר 2008

להט"בים בפוליטיקה

חה"כ מרשה פרידמן, שיצאה מהארון רק לאחר סיום כהונתה בכנסת, נחשבת לנציגת הקהילה הראשונה בכנסת בהיבחרה לכנסת השמינית שהושבעה ב-1974. ד"ר עוזי אבן, שהושבע כחבר כנסת בשנת 2002 היה חה"כ הראשון שהיה גלוי בדבר נטייתו המינית במועד השבעתו, אלא שזו ארכה שבועות ספורים בלבד (הוא נכנס לכנסת במקום ח"כ אחר שהתפטר, בשלהי כהונתה של הכנסת ה-15).

העיתונאי והפעיל הסביבתי ניצן הורוביץ, שכתב לאורך שנים טור פוליטי בעתון הקהילה הזמן הוורוד, נבחר בשנת 2009 לכנסת מטעם התנועה החדשה מרצ.

בשנות ה-90 החלו לסביות והומואים מחוץ לארון להתמודד גם בבחירות מקומיות. מיכל עדן הייתה הראשונה להבחר למועצת העיר ת"א, בקדנציה שלאחריה כיהן איתי פנקס, והחל משנת 2008 מכהנים במועצת עירית ת"א שני נציגים לקהילה: יואב גולדרינג מסיעת עיר לכולנו ויניב ויצמן מרשימת רוב העיר. סער נתנאל כיהן במשך שתי קדנציות כנציג הקהילה הגאה במועצת העיר ירושלים. הטניסאית ציפי אובזילר מכהנת כחברת מועצה בגבעתיים.

הערות שוליים

  1. ^ ‏ע"פ 224/63 בן עמי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח, 225‏
  2. ^ לפירוט פסקי הדין ולהרחבה אודות עמדת המשפט הישראלי בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה, ראו: "בין שתיקה לגינוי: הבניית הזהות של ההומואים בשיח המשפטי בישראל 1948-1988", יובל יונאי ודורי ספיבק. בתוך סוציולוגיה ישראלית מס' 2 (1999) 257-293.
  3. ^ ‏יובל יונאי, הדין בדבר נטייה חד-מינית בישראל: בין היסטוריה לסוציולוגיה, משפט וממשל, ד'(2), 531-586 (1998)‏
  4. ^ לדוגמה: פסק דין "שירז רחל פאר נגד טיים אאוט", מס' 012603/05 מתאריך 28.6.2007, בית משפט השלום בתל אביב
  5. ^ ספר החוקים 1612, תשנ"ז (28.2.1997), עמ' 70.
  6. ^ מפרקות את החבילה, באתר nrg
  7. ^ http://www.angus-reid.com/polls/view/33967/homosexuality_an_aberration_for_many_israelis
  8. ^ http://ec.europa.eu/public_opinion/archives/eb/eb66/eb66_highlights_en.pdf
  9. ^ http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=8768‏
  10. ^ בג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(2) 368 (2000)
  11. ^ הישג משפטי: צו אימוץ נוסף למשפחה לסבית, באתר גוגיי
  12. ^ מזוז: זוגות חד מיניים יוכלו לאמץ ילדים, אתר הארץ