הצגת המקור של הדף "HIV"

{{מיון
|שם=HIV
|תמונה=[[תמונה:Niaid-hiv-virion-mod.jpg|250px|תרשים סכמטי של נגיף ה-HIV]]
|תיאור תמונה=תרשים סכמטי של נגיף ה-HIV
|קבוצה=קבוצה VI&רלמ; (ssRNA-RT)
|משפחה=רטרווירוסים
|סוג=''Lentivirus''
|מינים=* ''Human immunodeficiency virus 1''
*''Human immunodeficiency virus 2''
}}
'''HIV''' (קיצור של '''Human immunodeficiency virus''') או '''וירוס הכשל החיסוני האנושי''' הוא רטרו וירוס הגורם למחלת ה[[איידס]] (תסמונת הכשל החיסוני הנרכש) - מחלה קשה של מערכת החיסון. הנגיף זוהה לראשונה בשנת 1981. 

נגיף ה-HIV הוא רטרו וירוס (כלומר, החומר התורשתי שבו הוא RNA חד-גדילי חיובי שמתועתק ל-DNA באמצעות '''שעתוק לאחור'''), HIV תוקף את תאי הדם הלבנים, אשר תפקידם הוא לאתר חיידקים, נגיפים ותאים סרטניים בגוף ו"לקרוא" לתאי דם לבנים אחרים להילחם בהם. יכולת ההגנה העצמית של הגוף מדוכאת למעשה על ידי הנגיף, והחולה מת לבסוף ממחלות שבאופן נורמלי הגוף היה מסוגל להתמודד עמן ללא קושי, כגון שפעת ודלקת ריאות. גם סוגי סרטן מסוימים (בעיקר סרקומה, סרטן רקמות החיבור) נפוצים בקרב חולי איידס, כיוון שתאי הדם הלבנים באדם בריא נלחמים גם בתאים סרטניים.

מאז הופעתה של המחלה במדינות המערב בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 הפכה למגפה עולמית - ומתוקף כך לאחת המחלות המדוברות והנחקרות ביותר כיום.
המחלה עודנה קטלנית חשוכת מרפא, למרות מאמצים גדולים למצוא לה תרופה או חיסון, אם כי ישנן תרופות המאריכות במידה רבה את חיי החולה. כאשר הטיפול הרפואי אינו בהשג יד (לרוב במדינות העולם השלישי), מתים מרבית החולים בשנים הראשונות שלאחר האבחון; במדינות המפותחות השתפר מאוד הטיפול באיידס בעשור האחרון, ואנשים חיים עם המחלה בין עשר לעשרים שנים.

מחוץ לגוף האדם נגיף ה-HIV אינו יכול לשרוד לאורך זמן, אף כי בתנאי מעבדה הוא יכול לשרוד במשך כמה ימים עד כמה שבועות; על כל פנים, בניסויים אלו נבדקות דגימות שבהן ריכוז הווירוס גבוה מבגוף האדם. העובדה שבתנאים רגילים דם או נוזל אחר שהגוף מפריש מתייבשים במהירות הופכת את הסיכון להידבקות בנגיף מהסביבה לכמעט בלתי-קיים.[http://www.cdc.gov/hiv/resources/qa/qa35.htm] עיקור פשוט באמצעות חימום או באמצעות חיטוי מביא להשמדה כמעט ודאית של הנגיף.

הנגיף אינו מועבר דרך אוויר, מזון, שתייה, או מגע פיזי רגיל. גם נשיקות אינן מדבקות מאחר שריכוז הנגיף ברוק נמוך ביותר, ויידרשו כמה ליטרים של רוק על-מנת לגרום להדבקה. עד היום לא נרשם מקרה של איידס שהועבר באמצעות נשיקה. הנגיף גם אינו מועבר בעקיצת יתוש; יתושים שואבים דם מהאדם הנעקץ, אך לא מחדירים אליו דם.

== מקור והתפשטות הנגיף ==
[[תמונה:Africa HIV-AIDS 300px.png|שמאל|ממוזער|250px|שיעור נשאי האיידס במדינות אפריקה; הנתונים נכונים ל-1999]]

כיום מקובלת ההסברה שנגיף ה-HIV הוא וריאציה של מספר נגיפים דומים אשר תוקפים קופי אדם. בנקודה כלשהי בשנות ה-50 של המאה ה-20 נוצרה מוטציה בנגיף הקופי, שאפשרה לו להדביק בני אדם. ההדבקה הראשונה התרחשה באפריקה, והמחלה התפשטה לאיטה ביבשת זו במשך עשרים השנים הבאות. תמורות פוליטיות וחברתיות באפריקה של שנות ה-70, כולל נדידה גדולה של תושבים ממרכז אפריקה אל מזרחה, תרמו להפצת הנגיף.

בשנת 1981 זוהתה לראשונה המחלה בארצות הברית, התאריך הרשמי לפרוץ המגפה במערב הוא ה-5 ביוני 1981. ביום זה דווח על חמישה צעירים הומוסקסואליים מלוס אנג'לס שלקו בדלקת ריאות הקשורה לאיידס (הם לקו בה במהלך מחצית השנה שקדמה לתאריך פרוץ המגפה). השם איידס ניתן למחלה רק בשנת 1982, לאחר שבמשך תקופה מסוימת היא נקראה '''GRID''' (קיצור של Gay-Related Immunodeficiency, "כשל חיסוני של הומוסקסואלים"). לא נדרש זמן רב עד שהמדענים הסיקו כי מרבית החולים אינם הומוסקסואלים כלל. מגפות מקומיות החלו בערים הגדולות של ארצות הברית, ובראשן ניו יורק וסן פרנסיסקו. 

מגפת האיידס היא פאנדמית (מגפה כלל-עולמית); נכון להיום, ברוב המוחלט של המדינות המגפה אינה מראה כל סימן של ירידה בתפוצתה. מעריכים כי נכון ל-2003 למעלה מ-40 מיליון אנשים ברחבי העולם נושאים את נגיף ה-HIV. כ-27 מיליון מתו עד כה ממחלות הקשורות לאיידס. שיעור החולים במחלה במדינות העולם השלישי מהווה כ-90% מכלל החולים בעולם. במדינות המערב קיימת יציבות יחסית במספר החולים. לאחר ירידה מסוימת במספר החולים באמצע שנות ה-90, חלה עלייה מחודשת בתחילת המאה ה-21. 

==נגיף ה-HIV בגוף האדם==
=== דרכי ההידבקות ===
הנגיף חודר לגוף האדם באחת מהדרכים הבאות, שהמשותף לכולן הוא מגע ישיר בין נוזלי הגוף: 

[[תמונה:Kondom.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[קונדום]] הוא [[אמצעי המניעה]] המסוגל למנוע הידבקות באיידס. הוא אמצעי המניעה האפקטיבי ביותר למניעת הידבקות ב-HIV; הוא מונע הידבקות בנגיף בלמעלה מ-98% מהמקרים.]]
* '''יחסי מין''' - קיום [[יחסי מין]] עם נשא של הנגיף, [[מין וגינלי|וגינליים]], [[מין אנאלי|אנאליים]] או [[מין אוראלי|אוראליים]], הוא הדרך הנפוצה להידבקות במחלה. הנגיף נמצא בכל הפרשות הגוף. באיברי המין (בשני המינים) ישנן נקבוביות סופגות מיקרוסקופיות, ולכן בקיום יחסי מין ללא אמצעי למניעת מגע ישיר כגון [[קונדום]] ישנו סיכוי להידבקות. הסיכוי להדבקה ב[[מין אוראלי]] נמוך, אך בניגוד לאמונה הרווחת - הוא אפשרי בהחלט. במיוחד גדול הסיכוי להידבקות במהלך [[מין אנאלי]], בגלל דימומים ב[[פי הטבעת]] וב[[רקטום]] הנגרמים בעקבות החדירה, ולפיכך הסיכוי למגע בין נוזלי הגוף גדול יותר. 

* '''הזרקת סמים''' - דרך נוספת נפוצה להידבקות במחלה היא שימוש בסמים בהזרקה. נוהג נפוץ במהלך ההזרקה הוא שאיבה של כמות קטנה של דם לתוך המזרק לפני ההזרקה, פעולה שמטרתה לקצר את תהליך ערבוב הסם בדם. כך נשארות שאריות מהנגיף בחוד המזרק, ובסביבה סגורה ולחה זו יכול הנגיף "לחיות" זמן רב יחסית לעמידותו באוויר הפתוח (שהיא, כאמור, קטנה). האדם הבא שישתמש באותו מזרק, יזריק לגופו יחד עם הסם גם את הנגיף. מדינות שונות החלו בסוף המאה ה-20 לחלק מזרקים בחינם וללא חשש להפללת המשתמשים בסמים, לאחר שהגיעו למסקנה שהתועלת מתרומתו של צעד זה למניעת ההדבקה בנגיף עולה על הנזק שבעידוד השימוש בסמים.

* '''עירוי דם''' - עירוי דם שמקורו בתרומת דם נגועה, שיינתן לאדם בריא יהפוך אותו בוודאות לחולה. רוב המדינות (ובהן ישראל) בודקות כיום כל תרומת דם מחשש להדבקה, וכיום סיכון זה נוטרל כמעט לחלוטין. בשנות ה-80 (ובעיקר בשנים 1982 ו-1983), כשהמודעות למחלה וטכניקות זיהוי הנגיף היו בראשיתן, נדבקו חולים רבים מעירויי דם נגועים. חולי המופיליה סבלו מכך במיוחד, שכן הם נדרשים לעירויי דם תכופים. כיום מבוצע טיפול בחימום לגורם קרישה VIII, החומר החסר בדמם של רוב חולי ההמופיליה והניתן להם כחלק מהטיפול. החימום משמיד נגיפי HIV אפשריים אך אינו פוגע בגורם הקרישה. בנוסף ניתן כיום לייצר את גורם הקרישה באמצעים ביוטכנולוגיים בעזרת חיידקים; שיטה זו מחליפה בהדרגה את הצורך בעירויי דם לחולי המופיליה. בסוף שנות ה-90 סערו כותרות העיתונים בישראל, כשהתברר שמגן דוד אדום נהג להשמיד על הסף תרומות דם של עולים חדשים מאתיופיה, מחשש שהן נגועות בנגיף, בלי להודיע להם על כך. (ראו פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה)

* '''פצעים פתוחים''' - כאשר שני פצעים מגיעים למגע פיזי ביניהם, קיימת סכנת הידבקות. סכנה זו קיימת בעיקר אצל צוותי הרפואה למיניהם, שמתגוננים מפניה בדרכים שונות ובהן שימוש בכפפות גומי.

* '''מאם לתינוק''' - קיים סיכוי של בין 15% ל-45% שאם נגועה ב-HIV תעביר את הנגיף לתינוקה. ההדבקה עשויה להתרחש בזמן ההריון, בזמן הלידה או לאחר הלידה - באמצעות הנקה. הסיכוי להדבקה פוחת בעשרות מונים אצל אמהות אשר נוטלות תרופות נגד איידס, אשר יולדות את תינוקן בניתוח קיסרי ואשר נמנעות מהנקה. בארצות העולם השלישי העברה מאם לתינוק היא מדרכי ההדבקה העיקריות, זאת בניגוד למדינות המפותחות. ועם זאת בהיעדר תחליפי חלב אם מספקים במדינות המתפתחות - ההמלצה היא בכל זאת להניק בשל הסיכון היותר גבוה לתינוק בהימנעות מהנקה.

===לאחר ההדבקה===
תאים דנדריטיים הם אלו הנפלשים לראשונה על ידי הנגיף; לאחר מכן נודדים התאים הדנדריטיים ובתוכם הנגיף אל קשרי הלימפה, שם נוצר המפגש הראשוני בין הנגיף ובין תאי T. הנגיף נשאר לעתים קרובות רדום בתאים דנדריטיים, במקרופאג'ים ובתאי T בלתי-מופעלים. תאים אלו יכולים להישאר מודבקים במשך שנים ארוכות, גם לאחר שתרופות הצליחו למגר את הנגיפים בשאר התאים.

משכו של שלב הדגירה קשה לחיזוי, והוא נע בין שנתיים ל-15 שנים. במהלך שלב זה, שבו האדם אינו חולה אך משמש  כ'''נשא''', מתרבה הנגיף במהירות, אך ספירת תאי ה-T אינה יורדת אל מתחת ל-500 תאים למק"ל, כך שמערכת החיסון מסוגלת עדיין להילחם בהצלחה בזיהומים משניים התוקפים את הגוף. משך הדגירה שונה מאדם לאדם; הדבר תלוי בזני הנגיף הנמצאים בגוף, בכושרה הכללי של מערכת החיסון של החולה, בפרופיל הגנטי שלו ובמידת חשיפתו לזיהומים. 

שלב "התפרצות המחלה" מתחיל כשספירת תאי ה-T צונחת אל מתחת ל-500 תאים למק"ל. בתחילת שלב זה תוקף הנגיף את המקרופאג'ים, המרכיב העיקרי של מערכת החיסון המולדת (כלומר, המרכיב במערכת החיסון אשר תוקף פתוגנים ללא כל אבחנה). כבר אז מורגשת ירידה ביכולת החיסונית של הגוף, שכן המקרופאג'ים מהווים מחסום ראשוני חשוב בפני פתוגנים. 

לאחר מכן חודר הנגיף לתאי דם לבנים המציגים על גבי הממברנה שלהם קולטן הקרוי '''CD4'''. תאים העונים לקריטריון זה הם מונוציטים, תאים דנדריטיים ובעיקר: לימפוציטים מסייעים מסוג T (באנגלית: Helper T cells). הנגיף נצמד לקולטן שעל גבי הממברנה ולאחר מכן חודר אל תוך התא. הנגיף, המכיל כאמור RNA, משתמש באנזים המצוי בקפסיד (הקופסית החלבונית העוטפת את החומר התורשתי) של הנגיף: רוורס טרנסקריפטאז. האנזים מבצע "שעתוק לאחור" - ויוצר סליל כפול של DNA מהסליל הבודד של RNA. ה-DNA שנוצר משתלב בכרומוזומים של הלימפוציט ומאוחר יותר משועתק ל-RNA, אשר בתורו מתורגם לחלבונים, כפי שמתרחש עם כל אחד מהגנים הרגילים שמרכיבים את החומר התורשתי של הלימפוציט.

תרגום הגנום הנגיפי (הכולל בסך-הכל 9 גנים) גורם ליצירת עותקים רבים של הנגיף בתוך הלימפוציט. ה-RNA הנגיפי מכיל, למעשה, "הוראות הרכבה" ליצירת נגיפים חדשים. הנגיף מנצל את מנגנון השכפול של הלימפוציט (שכן לנגיפים אין מנגנון שכפול עצמאי), משתכפל בצורה מסיבית וגורם למותו של הלימפוציט. לאחר מכן גורמים הנגיפים החדשים להרס ממברנת הלימפוציט; עתה יכולים הנגיפים לצאת מן התא ולהדביק לימפוציטים חדשים. במונוציטים ובתאים דנדריטיים משתכפל הנגיף גם כן, אך בדרך-כלל אינו מביא למות התא. תאים אלו מהווים, אם כן, מעין מאגר של נגיפים.

בחודשים הראשונים להידבקות מנסה מערכת החיסון להתמודד עם הנגיף, ומייצרת תאי B, אשר בתורם מייצרים נוגדנים הנצמדים לנגיף ומביאים להשמדתו. בהמשך מערכת החיסון אינה מסוגלת יותר לעמוד בעומס, המוערך ב-10<sup>9</sup> לימפוציטים מודבקים בכל יום וב-10<sup>10</sup> נגיפים חדשים המיוצרים בכל יום. כמעט כל הלימפוציטים הנגועים שוכנים בקשרי הלימפה.

=== מחלת האיידס ===
{{ערך מורחב|איידס}}
אדם מוגדר כחולה ב[[איידס]] כשספירת תאי ה-T שלו נמוכה מ-200 תאים למק"ל; למרות זאת, תסמינים וזיהומים משניים מופיעים כבר לפני כן (כשהספירה נמוכה מ-500 תאים למק"ל). כ-80% מחולי האיידס נפטרים תוך חמש שנים מאז הגדרתם כחולי איידס; רבים מהם מתים לפני כן.

מותם של תאי ה-T המסייעים נגרם בשלוש דרכים:
* חיסול ישיר של התאים על ידי נגיפים שפלשו אליהם.
* עידוד אפופטוזה של התאים על ידי נגיפים שפלשו אליהם.
* חיסול תאי ה-T הנגועים על ידי תאי T ציטוטוקסיים.

שיאה של מחלת האיידס הוא דיכויה של מערכת החיסון וכתוצאה מכך הידבקות בפתוגנים אופורטוניסטיים - מיקרואורגניזמים אשר נמצאים בסביבת האדם או בגופו כמעט תמיד, אך המעוררים מחלות רק במצב של כשל חיסוני. לא כל פתוגן מסוגל להדביק חולי איידס; רכיבים רבים של מערכת החיסון אינם נפגעים כתוצאה מהמחלה, וחולי איידס נדבקים רק בפתוגנים המחוסלים בדרך כלל על ידי התגובה החיסונית התאית (כלומר, התגובה החיסונית המופעלת על ידי תאים, כגון תאי T מסייעים ומקרופאג'ים, זאת בניגוד לתגובה החיסונית ההומוראלית, המופעלת על ידי חלקיקים הזורמים בדם ובלימפה - בעיקר נוגדנים).

בין הפתוגנים נמנים זיהומים הנגרמים על ידי הפטרייה ''Candida albicans'', חיידק Mycobacterium tuberculosis, הגורם לשחפת, חיידק אחר מאותו הסוג, ''M. avium'', העלול לגרום למחלת קרוהן, הנגיפים ''Varicella zoster'' ו-''Herpes simplex'', הגורמים למחלת המין שלבקת (הרפס), נגיפים נוספים ממשפחת ההרפס הגורמים למחלת הנשיקה ואף ללימפומה על-שם ברקיט, סוג של סרטן הלימפה וסרקומת קפוסי, היא סרטן של כלי הדם ורקמות החיבור, אשר עד להופעת האיידס היה נדיר ביותר. סרטן זה גורם לשלפוחיות כהות בעור ולעתים לדימומים פנימיים בגוף והינו גורם המוות העיקרי מהמחלה. 

בין 2% ל-7% מחולי האיידס מתים מ-PML. הנגיף שייך למשפחת הפוליו (שיתוק ילדים), מחלה קשה הגורמת לניוון המוח, לשיטיון (דמנציה), לשיתוק, לעיוורון ולמוות מהיר (תוך כארבעה חודשים). 
בעבר הייתה דלקת ריאות גורם המוות העיקרי מאיידס. טיפול מונע באנטיביוטיקה ופיתוח תרופות אנטי-פטרייתיות חדישות הביאו לירידה בשיעור המוות מדלקת ריאות בחולי איידס. פתוגנים רבים גורמים לשלשול חמור בחולי איידס כגון החיידק ''Salmonella'', הגורם לטיפוס הבטן. השלשול החמור, המביא גם לאיבוד משקל, הוא אחד הגורמים העיקריים למוות בחולי איידס במדינות העולם השלישי.

=== עמידות בפני איידס ===
[[תמונה:Hiv budding.jpg|שמאל|ממוזער|250px|נגיף HIV חדש משתחרר מלימפוציט]]

נגיף ה-HIV נקשר באופן כימי לכמה קולטנים הנמצאים על גבי ממברנת הלימפוציט. אצל אנשים מסוימים חלה מוטציה בגן המקודד לייצור אחד הקולטנים (אשר תפקידו לקלוט כימוקינים), '''CCR5''', ולפיכך הקולטן אינו מיוצר בגופם. העדר הקולטן אינו גורם לתופעות שליליות, והיכולת החיסונית של האדם אינה נפגמת. לעומת זאת, דווקא העדר הקולטן באנשים אלו מקנה להם עמידות בפני איידס; נגיף ה-HIV אינו מסוגל להיצמד אצל אנשים אלה לממברנת הלימפוציטים, ולפיכך הם אינם יכולים לחלות במחלה. 

במוטציה המוזכרת לעיל קיים חֶסֶר של 32 נוקלאוטידים בגן המקודד ל-CCR5. המוטציה מועברת בתורשה באופן אוטוזומי רצסיבי (ראו גם: '''פגם גנטי'''). הומוזיגוטים (אנשים בעלי שני אללים פגומים) אינם מייצרים את הקולטן כלל, ועמידים לפיכך בפני המחלה; הטרוזיגוטים (אנשים בעלי אלל אחד תקין ואלל אחד פגום) מייצרים את הקולטן בכמות מועטה. הם עשויים להידבק באיידס, אלא שמהלך המחלה אצלם איטי בצורה ניכרת מהרגיל.
 
כמות הקולטן CCR5 על גבי ממברנות הלימפוציטים אינה קבועה. המנגנון הגנטי של הלימפוציטים מצויד במנגנוני בקרה אשר מעודדים או מעכבים את ייצור הקולטן על פי הצורך. כשפתוגנים פולשים לגוף, מיוצרת כמות רבה יותר של קולטנים; לימפוציטים בעלי מספר רב של קולטנים חשופים יותר לתקיפה על ידי HIV, שכן עתה מסוגל הנגיף להיצמד טוב יותר אל הלימפוציט. הסיכוי להדבקה ב-HIV וקצב התפתחות המחלה תלויים, לפיכך, בפעילותה של מערכת החיסון באותה נקודת זמן ובמצב הבריאותי הכללי של האדם.

האלל הפגום נפוץ בעיקר בקרב אנשים לבנים, וכמעט ואינו קיים בגזעים אחרים. כ-10% מהלבנים בארצות הברית הינם נשאים של המוטציה (הטרוזיגוטים), וכ-1% הינם הומוזיגוטים (בסך-הכל כמיליון איש בארצות הברית).

גילוי המוטציה המקנה עמידות בפני איידס הביא לפיתוח תרופות בעלות רעיון דומה: הללו דומות לכימוקין הנקשר באופן שגרתי לקולטן CCR5; הן נקשרות אליו באופן קבוע וחוסמות אותו בפני הנגיף. לתרופות אלו הצלחה מסוימת, ובצידה חשש גדול: CCR5 אינו הקולטן היחיד אליו מסוגל הנגיף להיצמד; זן נדיר יחסית (שכיחות של 5% מכלל הזנים) של HIV נצמד לקולטן אחר, '''CXCR4'''. מיעוט של החולים שטופלו בתרופה חוסמת CCR5 חלו בכל זאת באיידס, לאחר שנדבקו בזן הנצמד לקולטן האחר. זן זה אלים יותר, וגורם להופעת תסמיני המחלה (ולמוות) בקצב מהיר. החשש הוא שדיכוי הזן השכיח של HIV יביא לשגשוג הזן האלים במרוצת הדורות. תופעה דומה התרחשה במחלת המלריה בשנות ה-70; תרופות שהביאו להכחדת הזן השכיח והמתון של הפרוטיסט פלסמודיום, גורם המחלה, הביאו לחיזוקו של זן אלים יותר, הנפוץ כיום בעולם השלישי.

== טיפולים תרופתיים כנגד נגיף ה-HIV==
[[תמונה:Zidovudine.svg|שמאל|ממוזער|110px|נוסחת המבנה של AZT, התרופה העיקרית הניתנת לחולי איידס]]
מספר התרופות הקיימות כנגד נגיפים אינו גדול, והטיפול במחלות נגיפיות מתמקד בעיקר במתן חיסונים - כלומר, עידוד מערכת החיסון להילחם בנגיף בעצמה. נגיף ה-HIV מציב אתגרים קשים בפני המדענים השוקדים על פיתוח תרופה למחלה. הקושי העיקרי הוא השתנותו המהירה של הנגיף. בכל הנגיפים חלות מוטציות, אך קצבן ב-HIV גבוה במיוחד. לַנגיף אין מנגנוני תיקון לחומר התורשתי, מנגנונים המצויים כמעט בכל היצורים החיים. מוטציות המתרחשות בו נשארות בעינן ומועברות לדור הבא של הנגיפים, אשר בתורו מייצר מוטציות חדשות. בנוסף, האנזים רוורס טרנסקריפטאז, אשר ממיר את ה-RNA של הנגיף ל-DNA, הוא מטבעו אנזים "רשלני", וגורם לשגיאות רבות ברצף הנוקלאוטידים, קרי: מוטציות. דרך פעולתם של הנוגדנים של מערכת החיסון, אשר תפקידם הוא לזהות ולהילחם במיקרואורגניזמים, מבוססת על זיהוי הפתוגן באמצעות גליקופרוטאינים (חלבונים בעלי שיירים סוכריים) המצויים על גבי הממברנה שלו. הגליקופרוטאינים שעל גבי HIV משתנים בקצב כה מהיר, כך שלמערכת החיסון אין סיכוי להתמודד עם הנגיף.

כיום קיימת שורה של תרופות אנטי-וירליות המנטרלות את נגיף ה-HIV בכמה דרכים. התרופות הצליחו להאריך בצורה ניכרת את הזמן שבין ההידבקות בנגיף ובין פריצת מחלת האיידס עצמה; בכך הצליח הטיפול להאריך את חיי הנגועים בנגיף, לעתים אף בעשרות שנים. כמו כן הצליחו התרופות להאריך את חייהם ולהטיב את איכות חייהם של חולי איידס, בהם המחלה התפרצה. בזכות הטיפולים החדשניים מוגדרת המחלה לעתים ככרונית ולא כסופנית.

התרופות נחלקות לשלושה סוגים:
* '''מעכבי רוורס טרנסקריפטאז''' מונעים יצירת DNA מה-RNA של הנגיף, ובכך מונעים השתלבות הגנום הנגיפי בזה של התא הנגוע ושכפול הנגיף. '''AZT''', התרופה העיקרית הניתנת כיום לחולי איידס, משתייכת לקטגוריה זו. התרופה (ששמה הכימי הוא '''3'-אזידו-3'-דאוקסיתימידין''') היא נגזרת של הנוקלאוטיד המכיל את הבסיס החנקני תימין (קבוצת הידרוקסיל אחת הוחלפה בקבוצת אזידו,'''N<sub>3</sub>'''). האנזים רוורס טרנסקריפטאז נוטל את הנוקלאוטיד המדומה בתהליך בניית ה-DNA, אך AZT אינו מתאים בצורה מושלמת לבניית הסליל, והתהליך מופסק. AZT נמכר תחת השמות המסחריים '''זידוֹבוּדין''' (Zidovudine), '''רטרוֹויר''' (Retrovir) ו'''רטרוֹויס''' (Retrovis).

: AZT משתייך לקטגוריית NRTI (ראשי תיבות של Nucleotide Reverse Transcriptase Inhibitor, מעכבי רוורס טרנסקריפטאז נוקלאוטידיים). היות שגם תאי גוף החולה משתמשים בנוקלאוטידים לשם בניית ה-DNA שבהם, קיימת סכנה של פגיעה בתאי החולה, ואכן נטילת AZT ותרופות דומות במינון יתר עלולה לגרום נזקים חמורים. במעכבי רוורס טרנסקריפטאז שאינם נוקלאוטידים (NNRTI) לא קיימת בעיה זו, שכן תרופות אלו חוסמות את האתר הפעיל של האנזים ובכך מביאות להפסקת פעולתו. 

* '''מעכבי פרוטֵאַזות''' מונעים חיתוך של מספר חלבונים נגיפיים, דבר המונע הרכבה של נגיפים חדשים בתוך התא הנפלש. רכיבי הנגיף מיוצרים בלימפוציט, אך אינם יכולים לחבור יחדיו ליצירת נגיף חדש. '''פרוטֵאַז''' ('''Protease''') הוא שמה של קבוצת אנזימים אשר חותכים חלבונים. '''סאקווינאביר''' (Saquinavir) ו'''ריטונאוויר''' (Ritonavir) הם מעכבי הפרוטאז העיקריים.

* '''מעכבי חדירה''' מונעים מהנגיף לחדור אל תאי מערכת החיסון. זוהי קבוצת התרופות החדשה ביותר, וכיום מאושר רק מעכב חדירה אחד לשימוש, '''אנפובירטיד''' (Enfuvirtide, שם מסחרי: '''פוזאון''', Fuzeon). פוזאון מאושרת על ידי קופות החולים כמפלט אחרון, אך ורק לחולים אשר כל שאר התרופות כבר לא משפיעות עליהם. שתי סיבות עיקריות לכך: עלות התרופה (מעל ל-20,000 דולר לשנה לחולה) ואופן נטילתה (בהזרקה פעמים ביום, נטל רב על החולים). 

[[תמונה:Ritonavir.png|שמאל|ממוזער|150px|נוסחת המבנה של ריטונאוויר, מעכב פרוטאזות]]
לרוב ניתנות לחולים תרופות משלושת הסוגים יחדיו, וזאת כדי לשפר את יעילות הלחימה בנגיף ולהילחם בעמידות לתרופות, אותה מפתח הנגיף לאחר זמן מה. זהו ה"קוקטייל" הנודע אותו נוטלים חולי איידס רבים. חולה המטופל בתרופות נגד איידס ואשר הנגיפים בגופו פיתחו עמידות בפני אחת התרופות, סביר להניח שבמקרה וידביק אדם אחר, יהיו הנגיפים בגופו של הנדבק עמידים אף הם לתרופה. את התרופות חשוב ליטול בעקביות לפי המינון המומלץ, שכן החסרה של אפילו מנה אחת עלולה לעודד את הנגיף לפתח עמידות.

כמה מהתרופות הניתנות כיום לחולי איידס - AZT בראשן - מגלות יעילות עצומה במיגור הנגיף. ספירת הנגיף בדם לאחר שבועות ספורים של נטילת התרופה צונחת בצורה דרסטית, וספירת הלימפוציטים עולה. למרות זאת, לא צולח בידה של אף לא אחת מהתרופות להביא לריפוי מוחלט. הסיבה לכך הוזכרה לעיל ("דגירה"): בנגיפים רדומים, אשר כבר שילבו את הגנום שלהם בזה של התא הנגוע אך אשר עדיין אינם משתכפלים, לא מסוגלות התרופות לפגוע. נגיפים רדומים, אשר שוכנים בעיקר בתאים דנדריטיים ובתאי T בלתי-מופעלים, יכולים להישאר במצב זה למשך כל חיי החולה. בנקודה מסוימת, גם לאחר שרוב הנגיפים בגוף הושמדו על ידי התרופות, מתעוררים הנגיפים הרדומים ומתחילים להשתכפל מחדש. בנוסף לכך, גם העמידות אותה מפתח הנגיף במהירות (תוך כמה ימים בחלק מהתרופות, כמה חודשים ב-AZT) מהווה גורם חשוב לכשלון הידוע מראש של התרופות למגר את המחלה.

את הקוקטייל ניתן לקחת גם כ"טיפול מונע" מיד לאחר הדבקה פוטנציאלית <ref>http://content.nejm.org/cgi/clinical-audio/361/18/1768/?query=TOC</ref>. התרופות אמורות לתקוף את הנגיפים כשמספרם בגוף עדיין נמוך ובכך למנוע הדבקה. הדעות בנוגע ליעילות הטיפול חלוקות, ומובן שאין להסתמך על טיפול זה ולהשתמש בו כתחליף ליחסי מין בטוחים.

במקביל לטכניקות ללחימה בנגיף, שוקדת האימונולוגיה על שני פתרונות נוספים:
* מציאת דרכים לחידוש מלאי תאי הדם הלבנים בגוף, ללא קשר להתפשטות הנגיף.
* הרכבת חיסון לאיידס. בשנים האחרונות נערכו ניסויים קליניים בקופים ובבני אדם, בהם הוזרקו נגיפי HIV מוחלשים אל הגוף. התוצאות אינן חד-משמעיות.

== בדיקת איידס ==
בדיקת האיידס הנפוצה ביותר מאתרת נוגדנים בדם הספציפיים לנגיף ה-HIV. נוגדנים מיוצרים על ידי לימפוציטים מסוג B והללו אינם נפגעים בשלבי המחלה הראשונים. מרגע חדירת הנגיף לגוף ועד להופעת כמות ניתנת לזיהוי של נוגדנים בדם עוברים לפחות שלושה חודשים; לפיכך יש להמתין שלושה חודשים בין רגע הידבקות פוטנציאלי (קיום יחסי מין, למשל) ובין הבדיקה. בכאחוז אחד של החולים נדרשת תקופת המתנה ארוכה אף יותר (אך לא יותר מחצי שנה). קיימת בדיקה לאנטיגן מסוים של הנגיף ('''p24'''), אותה ניתן לבצע כבר מספר ימים לאחר ההדבקה; בדיקה זו אמינה פחות מהבדיקה הרגילה.

== ראו גם ==
* [[איידס]]

== קישורים חיצוניים ==
* [http://health.yahoo.com/centers/hiv_aids/1.html אוסף מאמרים וקישורים - כולל הסבר מקיף על מחלת האיידס] באתר Yahoo

==הערות שוליים==
<references></references>

[[קטגוריה:איידס]]