ארוחת בוקר על הדשא
ארוחת בוקר על הדשא (Le Déjeuner sur l'herbe, בתרגום מילולי "ארוחת צהריים על הדשא") היא תמונה של הצייר הצרפתי אדואר מאנה. התמונה, שצוירה ב-1862–1863 בסגנון שמן על בד, מוצגת כיום במוזיאון ד'אורסי.
טיולי יום ראשון בחיק הטבע היו בילוי אהוב על צרפתים הבורגנים. הם נהגו לערוך פיקניקים, הלכו לשחות, לשוט או סתם לשבת בבתי קפה על הנהר. בציור זה מאנה מתאר אנשים מהמעמד הבורגני, שני גברים ושתי גברות.
מאנה לוקח את הדגם של ג'ורג'ונה של "קונצרט כפרי" - שם הנשים העירומות הן מוזות אלגוריות של אלות טבע, ואילו כאן מדובר בנשים רגילות לצד גברים רגילים. אלו לא מוזות או תיאור של ונוס - מאנה אינו צריך תירוץ כדי לצייר אישה עירומה, הוא פשוט מצייר אותה. המטרה של הציור היא לעשות רגולציה לנושא מסורתי. הגברים בציור הם גברים בורגנים טיפוסיים יושבים ליד אישה עירומה המסתכלת על הצופה.
יש בציור בעיה של פרספקטיבה: הדמות הקדמית גדולה מדי, האישה העירומה לא מקבלת עליה שום צל והיא מוארת לגמרי ולכן היא נראת מודבקת לציור. סגנון הציור ריאליסטי - תאור מדויק של הפנים (ניתן לזהות ספציפית את האישה העירומה - מדובר במודל שלו לציור, ויקטורין), הבגדים הם בגדי התקופה, בנוסף הנושא הוא נושא יומיומי, נושא של נוף ושיחה בין בורגנים.
האור בתמונה מגיע משני מקורות, מלפנים ומלמעלה, מבעד לעצים. העצים מצלים על הנוף והדמויות, ומאנה מתאר את השפעת השמש על הצבע של הטבע.
השפעת האמנות היפנית ניכרת בהשטחה של הציור. אין פרספקטיבה נכונה והדמות של ויקטורין נראית ככתם צבע לבן. גם הגברים שלידה נראים שטוחים כיוון שהם כהים מדי. אין על הדמויות מעברי אור וצל כמו שיש על הטבע.
הקומפוזיציה של הציור היא קומפוזיציה מסורתית משולשת. זוהי קומפוזיציה סגורה, העיקר נמצא במרכז. בנוסף העצים בצדי התמונה סוגרים את התמונה.
חידוש של מאנה הוא שילוב בין כמה טכניקות של ציור. בחלק מהציור משיכות המכחול הן מלוטשות - לדוגמה ויקטורין - ובחלק מהציור יש משיכות מכחול מטושטשות, מחוספסות. דבר זה שונה מהציור המסורתי שבו כל הציור נראה מלוטש באופן שווה.
חשיבות הציור
מאנה צייר ציורים שנחשבו לפרובוקטיבים ועוררו סקנדל. הציור גרם לאי נוחות רבה בקרב ה"נובו-רישים" של המאה ה- 19 בפריז משתי סיבות. ראשית, האישה עירומה ואילו שני הגברים לבושים; שנית, האישה מתבוננת ישירות אל הקהל ולא משפילה את עיניה.
הקהל שהגיע למוזיאון ביום ראשון אחר הצהריים הבין שלא מדובר בעירום סימבולי אלא באישה רגילה, בת הזמן. העירום הוא נוכח, קונקרטי והאישה היא אמיתית. הדבר נגע בעצב חשוף של הגברים של המעמד הבורגני וחשף את אופיה הבלתי מוסרי של "התקופה היפה": גברים בורגנים רבים נהגו לפקוד מועדוני זנות ובורדלים ולעסוק בסחר חליפין מיני.
הציור, למעשה, שם מראה מול פניהם של הגברים הבורגניים ובסיטואציה לא נוחה כלל: במרחב הציבורי, בבילוי מהוגן במוזיאון יחד עם נשותיהם, ילדיהם ולעתים הבוס בעבודה. מאנה ידע זאת ועשה זאת כמחאה חברתית.
ציירי התקופה נהגו לצייר את חיי הרחוב המשועשעים של פריז, כאשר לעתים ציוריהם היו תעתיק של המציאות ולעתים נכח בהם יסוד ביקורתי, כגון ציורו זה של מאנה.
