להט"ב יהודים דתיים

מתוך ויקיסקס
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (בראשי תיבות: להט"בים) בחברה היהודית הדתית מתמודדים עם קשיים דומים לאלו עמם מתמודדים עמיתיהם בחברה הכללית: קבלה עצמית, התמודדות עם דעות קדומות של החברה ושל האדם עצמו ויציאה מהארון. קשיים אלו מועצמים בחברה הדתית על שום היותה חברה שמרנית ובעלת מבנה קהילתי חזק, בגלל גילויים של הומופוביה שניתן למצוא בה וכן בגלל איסור משכב זכר שבהלכה.

למרות הקשיים שמעמידה החברה הדתית, ולמרות הדילמות האמוניות עמן נדרש להתמודד האדם הלהט"ב הדתי עצמו, שומרים לסביות והומואים דתיים רבים על אורח חיים דתי, מבלי להתכחש לנטייתם המינית ומבלי לוותר על זוגיות עם בן-זוג מאותו המין, ועל גידול ילדים.

רבים אחרים בוחרים לעזוב את הדת ולצאת בשאלה. אצל חלקם הנטייה המינית מהווה גורם משמעותי בהחלטה לוותר על אורח החיים הדתי. גם אלו ממשיכים להתמודד עם החברה הדתית ויחסה ללהט"ב, משום שבני משפחתם ורבים מחבריהם נשארים דתיים.

רקע הלכתי

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – איסור משכב זכר

ההלכה אוסרת על יחסי מין בין גברים, על נישואים חד מיניים, וכן על יחסי מין בין שתי נשים, אם כי ברמה פחותה. ההלכה אינה עוסקת בנטייה המינית עצמה או בזהות ההומוסקסואלית.

איסור על יחסי מין בין שני גברים

התורה אוסרת באיסור חמור על שני גברים לקיים יחסי מין אנאליים. מקור האיסור בפסוק מספר ויקרא: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא יח כב), והעונש עליו נלמד מפסוק המופיע שני פרקים לאחר מכן באותו הספר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ יג). העונש לעובר על איסור זה במזיד, בפני שני עדים ולאחר שהתרו בו, הוא מיתת בית דין בסקילה. האיסור בתורה הוא על יחסי מין אנאליים בלבד, כפי שמפרש רש"י: "כמכניס מכחול לשפופרת".

חז"ל הוסיפו סייגים לאיסור זה, ואסרו על גבר להעמיד עצמו במצב שעלול להביאו לעבור עבירה. לדוגמה: אסרו חז"ל על שני רווקים לישון תחת שמיכה אחת.[1]

יחסי מין ללא חדירה בין שני גברים בהם הגיע אחד הגברים לשפיכת זרע, אסורים לפחות מאותה סיבה שאוננות אסורה, משום שפיכת זרע לבטלה.

איסור על יחסי מין בין שתי נשים

מימוש הנטייה המינית הלסבית לא נאסר במפורש בתורה, אולם הוא אסור על פי ההלכה וזאת בהתבסס על דרשת הספרא על הפסוק "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו".[2] במאה ה-12 הגדיר הרמב"ם את מעשה "נשים המסוללות זו בזו" כאיסור לאו,[3] וכך פסקו למעשה פוסקים לאורך הדורות.

דעת הרבנים האורתודוקסים

בישראל, ככלל, הממסד הרבני מוקיע כל ביטוי פומבי של נטייה מינית הומוסקסואליות, והוא נלחם כנגד כל הכרה בזוגיות חד-מינית, במישור החוקי והתרבותי. האיסורים החלים על להט"ב מוסכמים על כלל הרבנים האורתודוקסים. לא חל שום שינוי במישור ההלכתי בעשרות השנים האחרונות, ושינוי כזה אף לא נראה באופק.

לעומת זאת בסוגיות מרכזיות הנוגעות לאדם הלהט"ב, לעצם ההכרה בקיומו ובמאוויו, להנחיות לגבי ניהול אורחות חייו, וליחס הראוי אליו מצד הקהילה, חל שינוי משמעותי בשני העשורים האחרונים. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 עדיין היה קונצנזוס רבני נגד עצם קיומה של נטייה הומוסקסואלית, ואף כפירה בקיום מאווים הומוסקסואלים. לעומת זאת בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 מקבלים רבנים את עצם קיומה של נטייה מינית הומוסקסואלית, והם חלוקים לגבי טיבה ולגבי היחס לאדם הלהט"ב בקהילה.

עד סוף המאה ה-20 שלטה בציבור הדתי התפיסה כי הומוסקסואליות היא התנהגות מינית מופקרת, המושפעת מאורח החיים המערבי המתירני. לראייתם אדם שבחר בהתנהגות זו הוא אדם מופקר ומתועב ומכאן שהרעיון כי קיים להט"ב דתי הוא סתירה לוגית. הרב משה פיינשטיין, מחשובי הרבנים האורתודוקסים בארצות הברית במאה ה-20, ביטא את התפיסה שכופרת בעצם קיום המשיכה לבני אותו המין, ורואה בהומוסקסואליות התנהגות מינית מושחתת שכל מטרתה התרסה כלפי האל: "...תאוה למשכב זכור, הוא נגד עצם התאוה, וגם רשעים אין להם תאוה לזה בעצם, אלא שכל התאוה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור, והיצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון הקדוש ברוך הוא".[4]

צאתו של הסרט "לפניך ברעדה" בשנת 2001, ופרויקט הסברה בקרב מטפלים ואנשי חינוך בציבור הדתי בישראל[5] שבא בעקבותיו מהווים נקודת ציון בשינוי דעת הקהל הדתית והתייחסות הרבנים לנושא. לאחר שנת 2001 רבנים בולטים מתבטאים בפומבי על קיומם של רגשות, ומאווים הומוסקסואלים שאינם דבר שבבחירה, והם מתחבטים בדרך הראויה להתמודד עמם.

הרב שלמה אבינר היה מראשוני הרבנים שהעזו לעסוק בנושא בפומבי. בשנת 2001 הודה אבינר בגלוי כי יש הומואים בחברה הדתית, על כל רבדיה, וכי הם לא בחרו את נטייתם המינית. אולם הוא אומר באופן נחרץ כי הומואים ולסביות יכולים לדכא את נטייתם המינית, לחנך את עצמם מחדש, ולהקים משפחה נורמטיבית. הרב אבינר מנחה הומואים ולסביות להתחתן עם בן המין השני מבלי לספר לו על נטייתם. על מנת להנחות הומואים ולסביות דתיים לחיי נישואים נורמטיבים, ייסד הרב אבינר בשנת 2001 את ארגון "עצת נפש", המתמחה בעיקר בדיכוי הנטייה המינית אצל גברים הומואים. הרב אבינר מבטל עשרות שנות נסיון טיפולי ששכנעו את אנשי בריאות הנפש בכל העולם, כי נטייה מינית אינה ניתנת לשינוי.

בשנים לאחר מכן התעצם השיח הרבני בנושא. פתיחתם של אתרי שו"ת דתיים באינטרנט איפשרה קשר אנונימי עם הרבנים, שהוצפו במאות פניות מלהט"ב דתיים, רובם גברים הומואים, שביקשו הנחייה מהרבנים. רבנים החלו להיפגש עם קבוצות חברתיות של להט"ב דתיים, שהחלו מתארגנות בתקופה זו. עלוני דעה פירסמו דיונים בנושא מקומם של להט"ב בחברה הדתית.[6] בתחילת שנת 2004 הועלה הנושא בכנס רבני מכון עמיאל.[7] הייתה זו הפעם הראשונה שהנושא הועלה בפומבי בכנס רבני אורתודוקסי בישראל.

הרב רונן לוביץ', רב הישוב ניר עציון, מרבני "צהר", היה אחד הרבנים הראשונים שהעזו לעסוק בנושא. במאמריו ובהתבטאויותיו הוא קורא לסובלנות וקבלה מלאה של הומואים בחברה הדתית [1], ומתנגד בחריפות לטיפולי המרה [2].

העובדה שהדבר אסור, עדיין אינה מהווה סיבה, להתייחס בצורה שוללנית, ובודאי לא פוגענית כלפי ההומוסקסואל...

באחוז ניכר מההומוסקסואלים, טיפולי המרה לא זו בלבד שלא יועילו, אלא אפילו עלולים לגרום נזק נוסף.

אנחנו צריכים לומר [להומוסקסואל הדתי]: ..אתה חבר מקובל בקהילה שלנו, אנחנו מתייחסים אליך כאל כל אחד אחר... אתה חלק מהמניין, אתה עולה לתורה, אתה חבר בקהילה הדתית לכל דבר...

– הרב רונן לוביץ ב"לונדון את קירשנבאום", פברואר 2010

הרב יובל שרלו, גם הוא מרבני "צהר", הוא מהרבנים הבולטים שעוסקים בנושא הומואים ולסביות בחברה הדתית. הרב שרלו מקבל את עצם קיומה של נטייה מינית, ואת קיומו של מרכיב גנטי בנטייה. הוא גם מקבל את העובדה שרבים מהלהט"ב אינם יכולים לשנות או לדכא את נטייתם המינית. הוא רואה בכך דילמה בלתי פתורה, שאין לה פתרון הלכתי. הוא מנחה להט"ב המסוגלים לכך להיכנס לקשר נישואין עם בן המין השני אך אוסר עליהם להסתיר את הנטייה המינית מבן הזוג לעתיד. הרב שרלו מזהיר מפני הסיכונים הכרוכים בטיפולי ההמרה אותם מציע ארגון "עצת נפש":

אם הייתם שואלים אותי לפני שש שנים, האם יש בכלל דבר תופעה כזו שנקראת נטייה הפוכה, הומוסקסואליות, ומשיכה לגברים וכדומה, אני חושב שהייתי עונה את התשובה השכיחה מאוד בעולם, ובוודאי בעולם של הרבנים: אין כזה דבר! כלומר, יש שניים שלושה ארבע משוגעים, מערביים, יוונים, פוסט מודרניים, וכדומה, מפגינים, גאוותנים, לא משנה כרגע באיזה ביטוי נשתמש, שהם סתם מורדים, ובא להם לעשות את ההיפכא מסתברא, ולהיות אחרים, ושבכלל זה לא נושא שבכלל יש לדון בו.

...המהפכה התחוללה בגלל שני עניינים: האחד זה האינטרנט. כל הרבנים שעוסקים באתרי התשובות באינטרנט, פתאום נחשפו להיקף עצום של מכתבים, ושל שאלות, ושל טענות, ושל בכיות, כאשר המכנה המשותף המאוד מאוד חזק בהם היה כנות. ...עד היום היה לי קשר עם לפחות 300 חבר'ה במגזר שלנו... והדבר השני שנעשה בצורה מאוד משמעותית הוא ב'לפניך ברעדה'...

אני חושב שזה בהחלט נושא שנמצא על השולחן, והוא נמצא משתי סיבות:

א. בגלל ההיחשפות לאנשים לכאב ולמציאות. היא קיימת.
ב. בשל העובדה שזו לא רק בעיה שלכם....

אני מוכרח לומר, שגם מבחינה שאני צריך לומר לעצמי, בבניין האמונה שלי, איפה אחד המקומות הכי נוקבים שאנחנו עומדים בו מול הקדוש ברוך הוא, זה באמת השאלה שאנחנו עומדים לדון בה הערב. שאלה שהיא לא פתורה...

– דברי פתיחה של הרב יובל שרלו בשיחה עם הומואים דתיים, 12 ביולי 2007

הרב יעקב מדן, ראש ישיבת "הר עציון" כתב במאמר שפורסם ב"מקור ראשון" (ט"ו אלול התשס"ט) כי "שאלה קשה מאין כמותה היא מהו גבול הקרבה המותר בין שני חברים לחיים. התורה אוסרת במפורש, ובאיסור חמור ביותר, את המגע המיני. קרבה פחותה ממנו מדין סייג נידונה מעט בחז"ל ובהלכה, ואין בה כדי למלא שולחן ערוך מסודר. לדעתי, ניתן למשוך את גדרי האיסור עד קצה גבול החומרה, אך דומה שאין להחמיר עם מי שאין פורקן כשר לכוחותיו המיניים, שהרי כל חומרה עלולה להוליד קולא אצל מי שיתייאש מיכולתה של ההלכה לענות על צרכיו הבסיסיים. השאלות דורשות שיקול דעת גדול ועמוק, ודומה שיפה עשו רבני דורנו שלא ניסחו משנה ברורה וסדורה בעניין, והותירו שיקול דעת של בדיקת כל מקרה לגופו על פי מצבו של השואל. מכל מקום, קיימת ציפייה מכל בעל נטיות הפוכות לאמץ לעצמו רב תלמיד חכם וירא שמים." וזוהי הגישה של ארגון הו"ד. עוד הוסיף וכתב הרב מדן: " הערה אחרונה על הנמנים עם קבוצה זו: קיימת נטייה בציבור שלא להאמין להם בטענתם על חפותם ממגע מיני אסור. בשאלות דומות לאלו (בעניינים אחרים) דן ה'חפץ חיים' בספרו הטהור, ודומה שאין לזוז מפסקיו בשאלה במי מותר לחשוד בדבר עברה. ככלל, אנו מצווים גם כאן במצוות 'בצדק תשפוט עמיתך', ומעבר עליה עלול לגרור אותנו לאיסורים חמורים כלפי בעלי הנטיות ההפוכות, וחלילה מלעבור עליהם."

עמדת היהדות המסורתית

בשנת 1992 קיבל ועד הרבנים הקונסרבטיבי העולמי החלטה שקבעה כי להט"בים גלויים יתקבלו בברכה כחברי התנועה הקונסרבטיבית, אך לא יוכלו לשמש בתפקידים ציבוריים או להיות מוסמכים לרבנות במוסדות התנועה. בעקבות ההחלטה הוקם ארגון "קשת רבנים" (Keshet-Rabbis), הכולל רבנים קונסרבטיביים מכל העולם, התומכים בשוויון זכויות מלא ללהט"בים קונסרבטיבים ועורכים טקסי נישואים חד-מיניים.

ביוני 2006 החליט הוועד העולמי לאפשר הסמכה של להט"בים לרבנות במוסדות התנועה הקונסרבטיבית, אך התיר לכל אחד מארבעת בתי המדרש בעולם להכריע בסוגיה באופן עצמאי. שני בתי המדרש בארצות הברית החליטו על קבלה מלאה, ואילו בית המדרש בישראל ובית המדרש בארגנטינה החליטו שלא לקבל להט"בים לשורותיהם.

עמדת התנועה ליהדות המתקדמת

היהדות המתקדמת מקבלת להט"בים באופן מלא. רבני התנועה משיאים זוגות בני אותו המין ובמוסדות התנועה מכשירים רבנים הומואים ורבניות לסביות.

שיח ציבורי

יצירה קולנועית שיחקה תפקיד חשוב בשיח הציבורי והרבני בנושא ההומואים והלסביות הדתיים, אף שמרבית הסרטים לא הוצגו בהקרנות מסחריות אלא רק בפסטיבלי סרטים והקרנות פרטיות. הסרט התיעודי "לפניך ברעדה" שיצא בשנת 2001 בארצות הברית מביא את סיפוריהם האישיים של הומואים ולסביות דתיים בארצות הברית ובישראל, ומשלב ראיונות עם רבנים אורתודוקסים ועם אנשי טיפול המתמחים בדיכוי נטייה מינית באמצעים כימיים. הסרט היה פורץ דרך בהעלאת הנושא לשיח ציבורי. יציאת הסרט עוררה דיון מורכב בציבור הדתי שנמשך עד לימים אלו, ומבוסס על ההנחה שהומואים ולסביות בציבור הדתי היא מציאות קיימת.

‏סנונית ראשונה לדיון הציבורי בנושא הופיעה בשנת 2001 בכתב העת "דעות" בהוצאת תנועת נאמני תורה ועבודה (ראו הרב רונן לוביץ', סלידה, סובלנות ומתירנות, דעות 11, אוגוסט 2001), שהמשיך לדון בנושא מזוויות שונות בגיליונות נוספים. עד 2007 התקיימו דיונים בבמות שונות, למשל בכתב העת "אקדמות" שמוציא לאור בית מורשה, בדיוני שאלות ותשובות באתרי אינטרנט דתיים מרכזיים (למשל, "כיפה") ובבטאון רבני צהר.

בשנת 2004 יצא הסרט התיעודי "את שאהבה נפשי", המספר את סיפורן של שלוש נשים לסביות דתיות וחרדיות בירושלים, המנסות כל אחת בדרכה לגשר בין הצורך באינטימיות עם אישה ובין אורח חייהן ואמונתן. הסרט זכה בפרס אופיר לסרט תיעודי ובפרסים נוספים.

בשנת 2005 יצא הסרט התיעודי "תגיד אמן", של הבמאי דוד דרעי, בן זקונים למשפחה דתית מרובת ילדים מירוחם, בו הוא מתעד לאורך חמש שנים את יציאתו מהארון, מול משפחתו, משלב החששות והניחושים ועד לשלב ההתמודדות של ההורים והאחים. השפעת הסרט על השיח הלהט"בי הדתי בארץ מצומצמת מאחר שהסרט נגנז למעשה, לבקשת אחיו של הבמאי, ואינו מוקרן בפומבי בישראל.[8] לעומת זאת זכה הסרט להקרנות רבות ולביקורות חיוביות בפסטיבלים בינלאומיים.

בשנת 2007 יצר חיים אלבום את הסרט העלילתי "ואהבת" במסגרת בית הספר הדתי לקולנוע מעלה, ובתמיכתו. הסרט מספר את סיפורו של בחור דתי הלומד בישיבת הסדר, ונקרע בין אהבתו לאלוהיו ורצונו להיות שותף מלא בחיי התורה והישיבה, לבין נטייתו המינית. ההכרה במשיכתו לגברים יוצרת אצל הגיבור קונפליקט אמוני וזהותי קשה הנשאר ללא פתרון. הסרט מציג את הקונפליקט בו שרויים הומואים דתיים, והוא הוקרן מול רבנים וקהל דתי כפתיח לדיון בנושא. בין השאר הוקרן הסרט בכנס במסגרת "מכון תורה ויצירה" של בית ספר מעלה בו דנו בנושא רבנים יחד עם הומואים ולסביות דתיים.

התגבשות קהילה להט"בית דתית בישראל

שלט במצעד הגאווה בירושלים, 2002: "ברוך אתה ה' - שעשנו כרצונו"

להט"ב שגדלו בחברה הדתית בסוף המאה העשרים, כשנושא הנטייה המינית עוד היה טאבו, גדלו בתחושה כי הם הלהט"ב היחידים בסביבתם. האפשרות של שילוב הנטייה המינית וחיים אמוניים נתפסה כסתירה מובנית, והם נאלצו לבחור בין חיים בשקר בתוך החברה לבין חזרה בשאלה.

בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, התארגנה לראשונה קבוצה של הומואים דתיים במסגרת אגודת הלהט"ב, הקבוצה שנקראה הו"ד-הומואים דתיים, פעלה במשך כמה שנים וקיימה מפגשים חברתיים. הקבוצה היוותה ניסיון בוסרי ליצור מסגרת להומואים דתיים והיא התפרקה כעבור מספר שנים מבלי שהגיעה להיקף פעילות ניכר.

הגורם המכריע בגיבוש קבוצות להט"ביות דתיות בנות קיימא ובהיקף שלא ניתן להתעלם ממנו היה האינטרנט. משהתרחב היקף השימוש באינטרנט בישראל בשלהי המאה העשרים, הוקמו פורומים מקוונים של הומואים ולסביות דתיים. הפורומים איפשרו לראשונה להומואים דתיים וללסביות דתיות ליצור קשר עם אנשים כמותם מבלי לפגוע במעטה האנונימיות. מספר רב של להט"ב דתיים נוכחו לדעת, לראשונה בחייהם, כי התחשות שהם חווים והדילמות איתן הם מתמודדות שותפות לרבים אחרים בציבור הדתי. לאחר זמן החלו הכותבים בפורום לארגן מפגשים, ונוצר הוואי חברתי להומואים ולסביות דתיים שחרג מגבולות המרחב הווירטואלי.

אחת הקבוצות החברתיות הבולטות הייתה קבוצתו של בחור שהשתמש בשם הבדוי "אסף זהבי" - בחור ישיבה שחזר בתשובה על מנת להילחם בנטייתו המינית, ולאחר שנואש ממלחמתו האישית בחר להשלים עם נטייתו ופעל לריכוז קבוצות חברתיות של הומואים בציבור הדתי. בשנים 2001 עד 2005 אירגנה קבוצתו של "אסף זהבי" מפגשים קבועים שכללו פעילות חברתית ודיון על האפשרות להכיל את הנטייה המינית תוך שמירת האמונה. הקבוצה הזמינה רבנים מהציבור הדתי לאומי לדבר בפנייה והייתה מהגורמים שהניעו את השיח בין רבנים להומואים דתים.

התבססות הקבוצות הלהט"ביות הדתיות, הפורומים באינטרנט והיצירה הקולנועית בנושא הביאו להט"בים דתיים להכרה כי מצבם אינו זמני או בר שינוי. נוצרה מסה קריטית של נשים לסביות דתיות וגברים הומואים דתיים שביקשו לשמור על אמונתם הדתית ועל אורח חייהם הדתי, אך סירבו להיכנס לקשר זוגי הטרוסקסואלי שאין בו פוטנציאל לאהבה ואינטימיות עבורם, לחיות בפרישות או להתכחש לנטייתם המינית. יתרה מזאת, הם ביקשו למצוא דרך נאותה לקיים זוגיות מספקת ומלאה עם בן זוג מאותו המין ולהקים עמו משפחה.

בת קול

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – בת קול

בחורף 2005 הוקם ארגון בת קול. ארגון של לסביות דתיות, המקיים מסגרת של תמיכה וערבות הדדית לנשים, המקיים מפגשי שיחה קבועים ופעילויות חברתיות שונות ללסביות דתיות לאורך כל השנה, ביניהן קבוצת לימוד ושבת משותפת. מפגשים אלו מהווים מסגרת חברתית חשובה וקבוצת תמיכה וסיוע. בנוסף פועלת בת-קול במישור הציבורי ומעוררת מודעות לנושא הנטייה המינית בחברה הדתית באמצעות פעולות הסברה, ראיונות באמצעי התקשורת, וצעידה כארגון במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. בבת-קול חברות היום מעל מאתיים חברות.

חברותא

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – חברותא

הוקמה קבוצת חברותא, היא התארגנות אורתודוקסית של הומואים דתיים, שהוקמה ב-2007, על ידי בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות. חברותא מקיימת מפגשים חודשיים קבועים ופעילויות קהילתיות, בירושלים ובתל אביב, ומתחזקת אתר אינטרנט המפרסם חומר על הומואים דתיים לצד מאמרים ומחקר בנושא, ומשמש במה לדיון בנושא בחברה הדתית. בחברותא מעל לשלוש מאות חברים רשומים.

המניין הגאה

המניין הגאה בשבת שנייה של חנוכה ה'תש"ע

ביום כיפור ה'תש"ע, ארגנה קבוצה של לסביות הומואים בי וטרנס מניין במרכז הגאה בתל אביב. למרות שיש מספר מניינים אורתודוקסים הפתוחים גם להומואים ולסביות גלויים. הרגישו המארגנים של המניין הגאה הכי דווקא ביום כיפור הם רוצים ליצור מקום תפילה שבו הומואים ולסביות יוכלו לעמוד לפני קונם ללא הסתרה, וללא התכחשות. המניין הוא הלכתי שיויוני על פי פרוטוקול שירה חדשה. מסיבות הייחודיות לקהילה הגאה הוא מכיל בנוסף לעזרת הנשים ולעזרת הגברים גם עזרה מעורבת. המניין מהווה אבן שואבת גם ללסביות והומואים מסורתיים וחילוניים שעד אותו רגע לא ראו מקום בבית הכנסת. המניין מתאסף בחגי ישראל בלבד, ומקיים תפילות אליהם מגיע קהל של מעל מאתיים איש בכל פעם. הארגונים הדתיים האחרים הסירו את תמיכתם הרשמית במניין בשל התנגדות רבנים לקיומו.

הו"ד

Postscript-viewer-blue svg.png ערך מורחב – הו"ד

הו"ד הוא ארגון אורתודוקסי עצמאי של הומואים דתיים. בראשו עומד הרב רון יוסף, רב אורתודוקסי הומו גלוי. הארגון מקדם את "מסמך העקרונות" שעוסק בתחום ההלכתי, הפסיכולוגי והחברתי ועליו חתמו עד כה כמאה רבנים.

תמיכה והסברה

על מנת לסייע ללסביות הומואים בי וטרנס בחברה הדתית הנמצאים במצוקה, הקימו כשלושים איש ואישה, מסגרת בשם "שבל - שהכל ברא לכבודו". שבל מספקת שירותי קשב ותמיכה, ללהט"ב דתיים. כמו כן שבל עוסקת בפעילות הסברה וייעוץ, למחנכים ואנשי טיפול דתיים.

קבוצות הנוער

בנובמבר 2009 הוקמו בארגון נוער גאה קבוצות חברתיות להומואים וללסביות צעירים. הקבוצות מקיימות הפרדה בין נשים לגברים. מרכזים אותם מתנדבים ומתנדבות דתיים, מהארגונים חברותא בת-קול ושבל, ותכניהן מותאמים לבני נוער דתיים.

קישורים חיצוניים

ארגונים

סרטים

מאמרים

מהעיתונות

הערות שוליים

  1. ^ ‏שולחן ערוך, חלק אבן העזר; סימן כ"ד, סעיף 1: "... ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם זכר."
  2. ^ ספרא אחרי מות, פרשה ט.
  3. ^ משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הל' ח-ט.
  4. ^ שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד' סימן קטו.
  5. ^ אתר "לפניך ברעדה".
  6. ^ זאב שביידל, אח(ר)ים בקרבנו - על מקומם של דתיים הומולסביים בחברה הדתית, אקדמות י"ז תשס"ו. קובץ PDF
  7. ^ עמירם ברקת, כנס רבנים ראשון על מקומם של ההומואים בקהילה, וואלה! 1.1.2004.
  8. ^ מרב יודילוביץ', הסרט על היציאה מהארון לא יוקרן ב"דוקאביב", באתר ynet‏, 21.3.2005