מונונוקלאוזיס זיהומי

מתוך ויקיסקס
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מונונוקלאוזיס זיהומי (Infectious mononucleosis) המכונה מחלת הנשיקה הוא זיהום נגיפי העשוי להיגרם על ידי וירוס אפשטיין בר (בראשי תיבות: EBV) או ציטומגלווירוס (בקיצור: CMV). על אף הדימוי שדבק בה בשל שמה, מחלה זו יכולה להיות מועברת על ידי אכילה מכלי אוכל משותפים, וכל דרך אחרת בה הרוק או רסיסיו מועברים מאדם לאדם ולאו דווקא על ידי נשיקה. נגיף זה מדביק כ-50 אחוזים מכל הילדים עד גיל 5 בארצות המפותחות, והוא נחשב לנגיף שכיח בכל חתך הגילאים.

תסמיני המחלה

אצל ילדים מתחת לגיל 5, לא נגרמים שום תסמינים מיוחדים.

לעומת זאת אצל מבוגרים, תסמינים עיקריים אופייניים למחלת הנשיקה הם:

  • דלקת גרון ושקדים מוגדלים.
  • חום ממושך.
  • הגדלת בלוטות הלימפה התת-לסתיות, ולעתים גם בבית השחי ובמפשעה.
  • עייפות וחולשה כללית.
  • איבוד ריכוז.

תסמינים נוספים שעלולים להיות אצל חלק מהחולים הם:

  • לעתים חוסר תיאבון.
  • אצל יותר מ-50% מהחולים קיימת הגדלה של הטחול. לעתים קיימת הגדלה של הכבד דבר המתבטא בכאבים וברגישות בבטן.
  • לעתים בצקות ונפיחות בעיניים וכן צהבת.
  • גירוי עור כנראה בעיקר למי שטופל קודם לכן בתרופה האנטיביוטית אמפיצילין.
  • התנפחות נתיבי האוויר עקב לחץ של קשרי הלימפה בצוואר.

מקור המחלה: יש תאוריה שמקור המחלה הוא תימן, לפיה עולי תימן (נשאים) הביאו את המחלה לארץ בתקופת העלייה השנייה והשלישית.

אבחנה

קיימים שני סוגי בדיקות לאבחון המחלה. האחד, Monotest, הוא בדיקה לנוגדנים כלליים לחלבונים ויראליים בדם החולה. אצל חולים צעירים בדיקה זו עלולה לחזור חיובית למרות שהנגיפים אינם נמצאים; לכן מבצעים גם בדיקת סרולוגיה לנוגדנים ל-EBV ו-CMV.

הידבקות

נגיף ה-EBV מועבר ברוק, וניתן להידבק בו על ידי התנשקות (שלמרות הדעה הרווחת אינה הסיבה לשמה של המחלה. שם המחלה בא מאופי המחלה, בה הטחול והכבד גדלים ויכולים להגיע למצב שבו הם נושקים אחד לשני), שימוש בכלי אוכל משותפים, שתייה מקש משותף וכדומה. לאחר חדירה לתאים המרפדים את האף או הגרון, הנגיף מתפשט אל תאי דם לימפוציטים מסוג B.

מהרגע בו אדם נדבק בנגיף הוא מדבק. לאחר שאדם נדבק תקופת הדגירה של הנגיף נמשכת כ-4-7 שבועות לפני הופעת התסמינים עד לאחר ההתפרצות הראשונית של המחלה. חלק גדול מהאוכלוסייה שנחשף ל-EBV מדבק בלי לפתח תסמינים, דבר ההופך את הניסיון לשלוט במגפתיות של המחלה ללא מעשי. רופאים ומחקרים אינם בטוחים לאחר כמה זמן אדם עדיין עלול להדביק לאחר שהסימפטומים של המחלה אינם מופיעים אצלו יותר. אבל יש נטייה להאמין שאדם עדיין מדבק לאחר מספר חודשים רב בהם הסימפטומים נעלמו לגמרי ומחקרים מסוימים מראים שזמן זה יכול להתארך עד 18 חודשים. לאחר זמן זה נדיר שאדם יוכל להדביק אדם אחר בנגיף.

טיפול

מאחר והמחלה היא זיהום ויראלי והמערכת החיסונית מייצרת בעצמה את הנוגדנים, אין לטיפול אנטיביוטי השפעה במקרה זה, והוא עלול אף לגרום לסיבוכים מיותרים. הטיפול היחיד שקיים הוא טיפול סימפטומטי הכולל:

  • משככי כאבים כגון פרצטמול (אקמול או דקסמול) או איבופרופן (אדוויל או נורופן) להורדת החום ולהקלה על כאבי שרירים.
  • מציצת סוכריות או לכסניות ואכילת גלידה וקינוחים קרים להקלה על כאבי הגרון.
  • מנוחה רבה ושתייה מרובה.
  • במקרה שהטחול מוגדל, יש להימנע מפעילות פיזית מאומצת שעלולה לגרום לקרע בטחול ולדימום פנימי.

לחולים במחלה אסור לעסוק בפעילות גופנית מאומצת במשך תקופת המחלה, ובחודשים שאחריה. משחקי כדור מסוכנים אף הם, מפני שכל פגיעה באזור הטחול עלולה להיות מסוכנת ביותר, לעתים קטלנית.

רוב התסמינים יחלפו כעבור 2 - 4 שבועות, אולם העייפות והחולשה עלולות להימשך עד שלושה חודשים לאחר שהתסמינים חולפים.

אציקלוביר מפחית את ייצור הנגיף, אבל אין לו השפעה רבה על התסמינים של המחלה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

  • [1] לאורך כמה זמן מדבקת מחלת הנשיקה