שינויים

בסופו של דבר, מתיישבים השניים בניו-אינגלנד, אך כשהומברט חש כי לוליטה מתרחקת ממנו, הוא יוצא עמה שוב למסע. זמן לא רב אחרי תחילת המסע, כאשר הומברט נופל למשכב, נמלטת לוליטה ונעלמת. שנים אחרי כן מקבל הומברט מכתב מלוליטה. הוא מגיע זועם לבקרה ומגלה כי היא נשואה ובהריון וכי לבעלה אין קשר להיעלמותה שנים רבות קודם לכן.  <!-- לוליטה מספרת לו כי נמלטה עם מאהב מסתורי בשם קלייר קווילטי (קיו), אף הוא [[פדופיל]]. הומברט נוסע לחפש את קווילטיהפדופיל, מתעמת עמו והורג אותו. אחרי כתיבת זכרונותיו ופטירתו מתה גם לוליטה לאחר שילדה בת מתה ביום חג המולד של שנת 1952 (שני אירועים אלה אינם מופיעים בטקסט שכתב הומברט, אלא בהקדמה, אותה כתב כביכול חברו של עורך דינו של הומברט לאחר מותוהמופיעים בתחילת הספר).

"לוליטה" מסופר כמעט כולו, לבד מהקדמה קצרה, על ידי הומברט עצמו, הפונה ישירות אל הקורא, [[חבר מושבעים|חבר המושבעים]] שלו, כדי שישמע את וידויו על חטאיו ופשעיו. ליתר דיוקבו-בזמן, הוא הוא מנצל את הקורא, את ואת אמתלת הווידוי, כדי לשוב ולהתהולל בזיכרון אהבתו ללוליטה. נבוקוב נוקט כאן צעד נועז במיוחד. הומברט הוא בעליל אדם בלתי שפוי, כוזב עד כלות, אגואיסטי, מתנשא, יומרני ועלוב, פדופיל חסר מצפון וכאמור, רוצח. אהבתו הגדולה ללוליטה, כפי שאף הוא מבין בסוף הספר, אינה אלא "חטא עקר ואנוכי". ובכל זאת, העובדה שהסיפור מסופר מפיו הופכת אותנו כמעט בהכרח שבויים בידיו, מזדהים בעל כורחנו עם תפישתו המעוותת את העולם. במלים אחרות, נבוקוב מציב אותנו במקום שבו הוא עצמו נמצא: מזדהים עם גיבור העלילה ומתעבים אותו בו זמנית. מביטים דרך עיניו כגיבור המניע את העלילה, ובו זמנית גם כבובה חסרת אונים.  הומברט של נבוקוב הוא מומחה לכל דבר. הוא מבין ב[[ספרות]] ו[[אמנות]], [[שירה]] ו[[תרבות]], [[אנגלית]] ו[[צרפתית]]. הוא מחווה דעה על כל דבר שעיניו רואות, אף כי תמיד מאותה נקודת מבט של זלזול חסר-אונים. כיאה ל[[דיכוטומיה]] הבסיסית באישיותו, הומברט מזלזל בכל דבר "אמריקני", אך מאוהב בילדה אמריקנית וחווה את אמריקה באמצעות מסע אובססיבי לאורכה ולרוחבה.

הומברט אינו מסוגל לחוות רגש אמיתי. יחסיו עם אנשים שטחיים ועקרים. רומן הנעורים שכביכול הותיר בו את חותמו כך ש"קובע" לחשוק בילדותהוא בעליל אדם בלתי שפוי, כוזב עד כלות, אגואיסטי, מתנשא, הוא שקר בוטהיומרני, [[אלוזיהפדופיל]] ספרותית מורכבת ל"[[אנאבל לי]]" של [[אדגר אלן פו]] ולא יותרורוצח. אנאבל לי שלו כוזבת כמו כל מערכות היחסים שלו עם בני אדם אחרים. עולם הרגש שלו בדוי. הוא מבחין בכל פגם חיצוניאהבתו הגדולה ללוליטה, אך עיוור לחלוטין לכל דבר המתרחש בפנים. כפי שאף הוא מהלל לאורך כל מבין בסוף הספר את אהבתו הגדולה ללוליטה, אך הדבר אינו מונע ממנו לאנוס אותה לאורך שנים ולהחריב את תומתה ואת חייהאינה אלא "חטא עקר ואנוכי". הומברט מרבה להשתעשע במשחקי מליםובכל זאת, משחקי לשוןהעובדה שהסיפור מסופר מפיו הופכת אותנו כמעט בהכרח שבויים בידיו, חידותמזדהים בעל כורחנו עם תפישתו המעוותת את העולם. במלים אחרות, אנגרמות, ציטוטים, אזכורים ואלוזיותנבוקוב מציב אותנו במקום שבו הוא עצמו נמצא: מזדהים עם גיבור העלילה ומתעבים אותו בו זמנית. מביטים דרך עיניו כגיבור המניע את העלילה, אך אינו מצליח להבחין בלוליטה החומקת מתחת לאפוובו זמנית גם כבובה חסרת אונים.

בקריאה שנייה של הומברט מהלל לאורך כל הספר הופך הרומן למעשה תשבץ גדולאת אהבתו הגדולה ללוליטה, מעין משחק מילים ואך הדבר אינו מונע ממנו [[מטאפורהאונס|מטאפורותלאנוס]] רחב-היקףאותה לאורך שנים ולהחריב את תומתה ואת חייה. הומברט מרבה להשתעשע במשחקי מלים, משחקי לשון, חידות, שהקוראאנגרמות, פטור מהעול שבמעקב אחרי העלילהציטוטים, יכול להשתעשע בו לכל אורך הספר. הסימן לכך ניתן כבר באיזכור ב"הקדמה" של הד"ר ג'ון ריי הבן ל"ויויאן דרקבלום" ([[שיכול אותיות]] של ולדימיר נבוקוב) והד"ר בלאנש שוורצמן (לבן/שחור בצרפתית ובגרמנית)אזכורים ואלוזיות, אך אינו מצליח להבחין בלוליטה החומקת מתחת לאפו.

דמות ה"משחק" העיקרית בסיפור היא קלייר קווילטי, האיש ש"שדד" את לוליטה מהומברט. בקריאה שנייה==הוצאה לאור וסרטים==הספר יצא לאור בארצות הברית ב-18 באוגוסט 1958, אפשר להבין על נקלה כי קווילטי הוא כפילו הרוחני וצילו בסיס תיקוניו של הומברטנבוקוב למהדורת אולימפיה וכן תוספות ושינויים נוספים שערך. הוא נולד שנה אחריו, באושן סיטי (עיר הים)הספר הפך ללהיט מיידי, הרבה לנסוע ברחבי ארצות למרות ואולי בגלל הסערה המוסרית סביבו ושהה זמן מה בראש רשימת רבי המכר בארצות הברית וכמו הומברט, אף הוא חובב "נימפות" ידוע. "יש עונג במסתורין השקוף למחצה", אומר הומברט ומפזר לכל אורך הספר רמזים מעודנים יותר ופחות לקווילטי, ההופך בקריאה נוספת מדמות המופיעה רק בסופו לצילו המתמיד של הומברט.

אחד ההיבטים המרתקים בבשנת 1962 הפיק הבמאי סטנלי קובריק את הסרט "לוליטה" הוא השליטה של , לפי תסריט שכתב נבוקוב במכמני השפה האנגלית על כל רבדיה, משפת [[סלנג]] אמריקני טיפוסי של [[שנות החמישים]] בארצות הברית, ועד השפה הגבוהה והמורכבת של פרופסור לספרות חובב צרפתיתעצמו. העושר אינו רק לשונייחד עם זאת, הוא גם צלילי. הפתיחה המפורסמת סו ליון לוקה לדמותה של הספר היא:<div dir="ltr" align="left">{{ציטוט|תוכן="Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."}}</div>תרגום (שטיינהרט, ברוח נבוקוב): {{ציטוט|תוכן="לוליטה, הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות ואף על תקרת הפה ונוקשפי שגילה בעת ההסרטה היה 13, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה".}}משחק הלשון, תרתי משמע, הוא בצלילי השם לוליטה: תחילה ה-ל' ואחר היא הולבשה ואופרה כך הט'. זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות לשימוש בשתראה מבוגרת בהרבה יותר ובכך סורס הסיפור מעיקרו והפך מטרגדיה של [[מצלול (ספרות)|מצלול]] בכתיבת [[פרוזהפדופיל]]לעלילותיו של אשמאי זקן מן השורה. סרט נוסף יצא לאקרנים בשנת 1997 מאת הבמאי אדריאן לין.

==הוצאת הספר==נבוקוב החל לכתוב את "לוליטה" בשנת [[1950]] תחת הכותרת הזמנית "הממלכה שליד הים" (אלוזיה לשיר "אנאבל לי" של [[אדגר אלן פו]], המשחק תפקיד בספר). הוא השלים את העבודה בדצמבר [[1953]]. אחרי שחמישה מו"לים ב[[ארצות הברית]] (ויקינג, סימון ושוסטר, ניו-דיירקשנס, פרר, סטראוס ודבלדיי) דחו את הרומן מפחד שייתבעו על הוצאת דברי תועבה, שלח נבוקוב את הספר לסוכנו באירופה, דוסיה ארגז. מוריס ז'ירודיה מ"אולימפיה פרס", הוצאה שהתמחתה בעיקר ב[[פורנוגרפיה]], הסכים לפרסם את הספר בעקבות פניית סוכנו של נבוקוב והספר פורסם ב[[פריז]] ב-[[15 בספטמבר]] [[1955]].  מערכת היחסים בין נבוקוב למוציא לאור הייתה מעורערת מראשיתה. ז'ירודיה סירב לבקשתו של נבוקוב לעיין ב[[הגהה|הגהות]] העמודים ומיהר להוציא את הספר במועד לעונת התיירות, כך שהספר יצא זרוע שגיאות כתיב. במהלך השנתיים שחלפו אחר פרסומו, זכה "לוליטה" להכרה בינלאומית ותורגם ל[[דנית]] ול[[שבדית]], עם הצעות לתרגום ל[[איטלקית]], [[גרמנית]], [[הולנדית]] וצרפתית{{מקור}}. המאמצים של נבוקוב למצוא מו"ל אמריקני נכשלו בשלב זה, בעיקר בגלל דרישות התמלוגים הגבוהות של ז'ירודיה.  לבסוף, החליטה הוצאת ג. פ. פוטנאם להסכים לתנאיו של ז'ירודיה והספר יצא לאור בארצות הברית ב-[[18 באוגוסט]] [[1958]], על בסיס תיקוניו של נבוקוב למהדורת אולימפיה וכן תוספות ושינויים נוספים שערך. הספר הפך ללהיט מיידי, למרות ואולי בגלל הסערה ה"מוסרית" סביבו ושהה שישה חודשים בראש רשימת רבי המכר בארצות הברית{{מקור}}. ==לוליטה בעברית=="לוליטה" [[תרגום|תורגם]] פעמיים לעברית. בפעם הראשונה בשנת [[1959]], סמוך לפרסום הגרסה המקורית, על ידי [[יוסף ורהפטיג]]. גרסה זו, שיצאה לאור בהוצאת "מעריב לעם", הייתה קריאה אך לא הקפידה על צמידות לנוסח המקור ולאופיו הייחודי של הטקסט הנבוקוביאני. בשנת [[1986]] יצא תרגום חדש של הספר על ידי [[דבורה שטיינהרט]] במסגרת "[[הספריה החדשה]]".{{הערה|[[ניצה בן-ארי]], '''דיכוי הארוטיקה - צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית 1980-1930''', אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2006, עמ' 213-210, 242-238.}} ==לוליטה ולוליטה המוקדמת==במרץ [[2004]] העלה מבקר הספרות הגרמני מיכאל מאאר טענה כי ישנו דמיון מפתיע בין "לוליטה" וסיפור קצר בשם "לוליטה" שפרסם היינץ פון אֶשֶׁוֶג (תחת שם העט היינץ פון ליכברג) בשנת [[1916]]. בשני הסיפורים, טוען מאאר, ישנו אדם מבוגר, דייר בשכירות, האחוז אובססיה לנערה צעירה בשם לוליטה. בשני המקרים, לוליטה היא המפתה את האדם המבוגר ובשני המקרים מתה הגיבורה בסוף הסיפור. מאאר טרם חשף את הסיפור שעליו מבוססות טענותיו, כך שקשה לדעת מה האמת בהן. רבים מפקפקים באפשרות שנבוקוב קרא את סיפורו של פון אשוג, בין השאר משום ששליטתו בגרמנית הייתה דלה למדי. מכל מקום, ברי כי גם אם שאב נבוקוב את הרעיון המקורי לספר מסיפורו הקצר (18 עמודים) של אשוג, שימש זה לכל היותר השראה ראשונית, זניחה בחשיבותה, ליצירת המופת של נבוקוב. ==הסרטים שהופקו על פי הספר==בשנת [[1962]] יצר הבמאי [[סטנלי קובריק]] את הסרט "[[לוליטה (סרט, 1962)|לוליטה]]", לפי [[תסריט]] שכתב נבוקוב עצמו. בתפקידים הראשיים שחקו [[ג'יימס מייסון (שחקן)|ג'יימס מייסון]] (הומברט), [[שלי וינטרס]] (שרלוט), [[סו ליון]] (לוליטה) ו[[פיטר סלרס]] (קווילטי). למרות שאת התסריט כתב נבוקוב (אף כי הוא שונה באופן נמרץ על ידי קובריק) אילוצי הזמן, הקוד ההוליוודי, הליהוק והמדיום השונה הפכו את הסרט שונה מאוד מן הספר.  קובריק ניסה למצוא במשחקי מצלמה ועלילה הקבלה למשחקי הלשון ההומברטיים, בהצלחה חלקית. ליהוקו של ג'יימס מייסון נחשב מוצלח, שכן הוא חונן במבטא בריטי שבתקנים ההוליוודיים נחשב זהה ל'אירופי', אך גילו, 15 שנה יותר מגילו של הומברט, צרם מעט. צרם יותר ליהוקה של סו ליון בתפקיד לוליטה. גילה בעת ההסרטה היה 13, אך היא הולבשה ואופרה כך שתראה מבוגרת בהרבה יותר. בכך סורס הסיפור מעיקרו והפך מטרגדיה של פדופיל לעלילותיו של אשמאי זקן מן השורה.  בשנת [[1997]] יצר הבמאי [[אדריאן לין]] [[לוליטה (סרט, 1997)|גרסה נוספת]] בהשתתפות [[ג'רמי איירונס]] כהומברט, ו[[דומיניק סוויין]] כלוליטה. גרסה זו הייתה נאמנה יותר למקור, אך טישטשה את דמותה של לוליטה כקורבן והייתה נגועה באותה העמדת פנים גילאית כבגירסתו של קובריק: איירונס היה גם הוא מבוגר בשנים רבות מהומברט הספרותי ואילו דומיניק סוויין הייתה בעת ההסרטה בת 17 וגובהה 175 סנטימטרים. ==המושג "לוליטה" בתרבות ובשפת בשפת הדיבור==המושג "לוליטה" השתרש כביטוי שמשמעותו ילדה או נערה מאוד צעירה, המתלבשת ומתנהגת באופן מפתה שאינו הולם את גילה. במונח זה נעשה שימוש מסוים בתעשיית ה[[פורנוגרפיה]], בדומה למונח הלועזי [[Jailbait]]. אולם שימוש זה מראה על אי הבנה לספר ולמסריו, וספק אם אלו המשתמשים במונח באופן זה מכירים את הספרואולם, שכן הספר אינו תומך בתופעת הפדופיליה, ולמעשה ה[[פדופיליה]] ואף אינו מתייחס אליה כלל כתופעה, אלא עוסק בתסביך הנפשי של אדם ספציפי, הגיבור הומברט הומברט. יתר על כן, הספר מדגיש את התוצאות הטרגיות של אהבתו של הומברט ללוליטה, ומבהיר את העיוות המוסרי של מעשיו ומחשבותיו (ראו לעיל).