שינויים

'''דונאטיין אלפונס פרנסואה דה סאד''' (ב[[צרפתית]]בצרפתית: Donatien Alphonse François de Sade), הידוע כ"'''המרקיז דה-סאד'''" ([[2 ביוני]] [[1740]] - [[2 בדצמבר]] [[1814]]), היה [[תארי אצולה|אציל]] [[צרפת|צרפתי]] ו[[סופר]] וסופר שכתב בעיקר [[פילוסופיה]] [[פורנוגרפיה|פורנוגרפית]] אלימה. את רוב כתיבתו עשה בעודו ב[[כלא]]. שמו הוא מקור המילה [[סאדיזם]].

סאד נולד ב־Condé palace שבפריז. אביו היה הרוזן דה סאד, ואמו מארי אלינור מאייה דה כארמן (Marie Elénore Maillé de Carman). סאד חונך על ידי דודו, לאחר מכן בבית-ספר ולאחריו פנה לקריירה צבאית. השתתף ב[[מלחמת במלחמת שבע השנים]]. ב־[[1763]] ב־1763 [[נישואים|התחתן]] עם רֵנֵה-פְּ‏לאז'י דֵה מוֹ‏נטְרֵיי, בתו של שופט עשיר. לזוג נולדו שלושה ילדים. כשאביו מת בינואר [[1767]] הוא קיבל את התואר "הרוזן דה סאד" אך לעולם לא הציג את עצמו כך, אלא כמרקיז דה סאד.

זמן קצר לאחר החתונה, החל לחיות חיים [[ליברטיניים]], מלאי פרשיות שערוריתיות, ומקרים חוזרים ונשנים של התעללות ב[[פרוצה|פרוצות]] ובמשרתיו, משני המינים, מאוחר יותר גם בעידוד אשתו. הוא ניהל רומן עם אחות אשתו. ישב בסדרת מאסרים. קיבל [[עונש מוות|גזר דין מוות]] ב־[[1772]] ב־1772 אך קיבל [[חנינה]]. ב־[[1777]] ב־1777 נאסר שוב בכלא וינסֵן Vincennes, שם הוא פגש באסיר אונורֵה מיראבו (Honoré Mirabeau) שכתב גם הוא תכנים אירוטיים. למרות זאת שניהם תיעבו זה את זה. ב־[[1784]]ב־1784, אחרי ניסיון בריחה כושל, הועבר דה סאד ל[[בסטיליה]] שב[[פריז]]לבסטיליה שבפריז.

ב־[[2 ב־2 ביולי]] [[1789]], צרח מתא כלאו אל ההמון בחוץ כי "הם רוצחים כאן את האסירים!" וגרם למהומה קלה. יומיים לאחר מכן הועבר למוסד לחולי נפש בשרנטון (Charenton-Saint-Maurice), (כיום סן-מוריס). שליד פריז. הוא שוחרר משרנטון ב־[[1790]] ב־1790 ואשתו קיבלה גט זמן קצר לאחר מכן.

הרבה מעבודתו עשה סאד בבסטיליה ובמוסד לחולי נפש בשרנטון. בעודו בחיים,זכו כתביו להצלחה. ב־[[1782]] ב־1782 הוא סיים את "דיאלוג בין [[כומר]] ושכיב מרע" שבו ביטא את ה[[אתאיזם]] האתאיזם בכך שרעיונותיו הליברטיניים שכנעו את הכומר. הנובלה "[[120 הימים של סדום]]" נכתבה ב־[[1785]] ב־1785 ותיארה מגוון רחב של סטיות מיניות שבוצעו על ידי קבוצה של בני נוער משועבדים. ב־[[1787]] ב־1787 כתב את "ייסוריה של המידה הטובה", גרסה מוקדמת ל"[[ז'וסטין]]" שפורסמה ב־[[1791]]ב־1791. היא מתארת את תלאותיה של נערה שמאמינה בטובו של [[אלוהים]] למרות ההוכחות הסותרות. המשך הנובלה, "ז'ולייט" (1798), מתארת את הרפתקאותיה של אחותה של ז'וסטין. ז'ולייט בוחרת לדחות את חינוך [[הכנסייה הקתולית|הכנסייה]] ומאמצת את הפילוסופיה [[הדוניזם|ההדוניסטית]]. ב"אלין ווולקור" (Aline and Valcour) ([[1795]]) הוא מציג ממלכה אפריקנית ברוטאלית כנגד אי אוטופי נוסח גן-עדן. עבודותיו הנוספות הן Flourvil et Courval ו"פשעי האהבה" (Les Crimes de l'amour) ([[1800]]). כמו כן כתב מספר מחזות.

במשך היותו חופשי (1790 ואילך), הוא פגש את Marie-Constance Quesnet, שחקנית ו[[אם ואם חד-הורית]] ממעמד הפועלים; הם ישארו יחד עד סוף חייו. הוא הסתדר במצב הפוליטי החדש ואף השיג מספר משרות ציבוריות למרות שושלתו האצילית. הוא אף נבחר לוועדה הלאומית, שם ייצג את השמאל הקיצוני.

לאחר מכן הואשם במתינות ("moderatism"), נאסר למשך יותר משנה, ובקושי חמק מה[[גיליוטינה]]מהגיליוטינה. פרשה זו חיזקה את השנאה שלו לטירניות ובעיקר לגזר-דין מוות. על הרקע הזה כתב את העלון "צרפתים! עוד מאמץ נוסף אם תרצו להיות [[רפובליקה|רפובליקנים]]!" שבו דיבר זכות על צורה [[אוטופיה|אוטופית]] של [[סוציאליזם]]. שם טען כי [[חוק|חוקים]] נגד [[גניבה|גניבות]] הם מגוחכים: הם מגינים על הגנבים המקוריים - העשירים - במקום על העניים שלא נותר להם דבר אלא לגנוב. הוא גם טען כי ל[[מדינה]] למדינה אין זכות להוציא את הרצח מחוץ לחוק, כל עוד היא [[הוצאה להורג|מוציאה להורג]] [[אסיר|אסירים]] או יוצאת ל[[מלחמה]]למלחמה.

ב־[[1801]] ב־1801 ציווה [[נפוליון]] לאסור את המחבר האנונימי של "ז'וסטין" ללא משפט. דה סאד נעצר במבצר Bicetre. בזכות התערבות משפחתו, הוכרז כ[[חולה כחולה נפש]] ב־[[1803]] ב־1803 והועבר שוב לשרנטון. הותר לקונסטנס, אשתו, לגור איתו שם. מנהל המוסד הליברלי, האב דה קוּ‏למִייֵה, איפשר לו להעמיד מספר ממחזותיו בהשתתפות אסירים נוספים, כדי שיוצגו בפני הקהל הפריזאי.

דה סאד החל בשרנטון רומן עם ילדה בת 14, מדלן לֵקלֵרְק. רומן זה נמשך כ־4 שנים, עד מותו של סאד בשרנטון ב־[[1814]]ב־1814. בנו הבכור שרף את כל כתביו שלא פורסמו; זה כלל את החיבור רחב היריעה "ימי פְלורבֵּ‏ל". דה סאד נקבר בשרנטון; גולגלתו הוצאה לאחר מכן מהקבר עבור חקירה מדעית מפוקפקת, ובהתאם לבקשתו נמחה כל סימן לקברו.

[[סימון דה בובואר]] וסופרים נוספים ניסו כעבור זמן-מה לאתר סימנים של פילוסופיית חופש קיצונית בכתביו של סאד, שקדמו את ה[[אקזיסטנציאליזם]] האקזיסטנציאליזם בכ־150 שנה. ה[[סוריאליזם|סוריאליסטים]] הסוריאליסטים העריצו אותו וראו בו את מבשרם ו[[גיום וגיום אפולינר]] קרא לו "הנפש החופשיה ביותר עד היום".