שינויים

'''לא תנאף''' הוא [[מצוות לא תעשה]] המופיעה ב[[עשרת בעשרת הדברות]], שבהם האיסור ממוקם בין האיסור על [[לא תרצח|רציחה]] לאיסור על [[לא תגנוב|גניבה]] (שמות כ' י"ג) (דברים ה' י"ז). האיסור מופיע במקומות נוספים ב[[תורה]]בתורה.

[[רש"י]] מפרש כי הביטוי "[[ניאוף]]" הוא מיוחד לקיום [[יחסי מין]] עם אשת איש ולראיה מביא פסוקים נוספים המתייחסים לכך, "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ, אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת:" (ויקרא כ' י'), "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ, תִּקַּח אֶת זָרִים." (יחזקאל י"ז ט"ז). גם ה[[רמבהרמב"ן]] ו[[בחיי בן אשר|רבינו ורבינו בחיי]] סוברים כמותו. חיזוק לשיטתם היא התפיסה שמביא רבינו בחיי, שהעבירות הנכללות בעשרת הדברות הן עבירות שחייבים על זדונם מיתת בית דין.

[[אבן עזרא]] ו[[חזקיה בן מנוח|חזקוני]] וחזקוני חולקים עליו וסוברים כי זהו איסור כללי על יחסי מין בין מי שאינם נשואים זה לזה, שאחד מביטויו הוא קיום יחסים עם אשת איש. גם [[ספורנו]] סובר כמותם, אם כי הוא סובר שעיקרו של הביטוי הינו באשת איש בגלל נפוצותו אצל עוברי העבירה.

מעשה הניאוף נחשב ביהדות לאחד מהעבירות החמורות ביותר, אחת משלוש שעליהן נאמר "[[ייהרג ואל יעבור]]". בספר [[משלי]] (פרק ו' כ"ז-כ"ט), למשל, מתואר הניאוף כך:

בנוסף לאיסור של מעשה בפועל קיים איסור ב[[עשרת בעשרת הדברות]] לחמוד אשת איש במחשבה (דברים ה' י"ח).

על פי החוק המקראי אנשים שנתפסו בניאוף דינם [[ארבע מיתות בית דין|מיתה]]. [[חז"ל]] פסלו ראיות נסיבתיות לחטא הניאוף ודרשו [[עדות (משפט עברי)|עדויות]] מוצקות ביותר, כך שמימוש העונש היה כמעט בלתי אפשרי.

[[מסכת סוטה]] עוסקת בדיני אישה שנחשדת על ידי בעלה בניאוף.

איסור על [[ניאוף]] קיים גם ב[[דת]]ות וב[[תרבות|תרבויות]] בדתות ובתרבויות אחרות.

אדם שנולד כתוצאה מניאוף הוא [[ממזר]], שעליו קבעה ה[[תורה]] התורה ([[דברים]] כ"ג, ג'): "לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'". לפיכך הממזר (וצאצאיו) אינו רשאי לשאת יהודיה כשרה, והוא רשאי להינשא רק לממזרה, לשפחה או ל[[גיור|גיורת]]לגיורת.

כאמור, העונש על ניאוף הוא מיתה, אך עונש זה אינו מופעל בימינו. עונש המופעל בימינו הוא הכלל "אסורה לבעלה ולבועלה" - על האישה הנואפת ל[[גירושים|התגרש]] להתגרש מבעלה, ואסור לה ל[[נישואים|הינשא]] להינשא לזה שאתו נאפה. גם בהקשר זה נדרשת [[עדות (משפט עברי)|עדות]] של שני עדים שראו את מעשה הניאוף, עדות שאותה קשה להשיג. כאשר ל[[בית לבית הדין הרבני]] מוצגת עדות נסיבתית, למשל עדות כי האישה התייחדה בחדר בבית מלון עם גבר זר, אף שלא תמיד יחייבו את האשה להתגרש, יופעל הכלל "אסורה לבעלה ולבועלה", ואם בסופו של דבר תתגרש, הרי תהיה אסורה לאדם שעמו נאפה (על פי החשד).

כלל זה יצר בעיה לחכמי ה[[תלמוד]] התלמוד בעת שדנו במעשה ב[[מעשה דוד ובת שבע]], שהרי אם [[דוד]] נאף עם [[בת שבע]], הרי היא אסורה לו גם לאחר מות בעלה. כפתרון לבעיה זו מובאת ב[[תלמוד]] בתלמוד הדעה כי דוד כפה על בת שבע את היחסים ב[[אונס]]באונס. במצב זה אין היא נחשבת נואפת, וממילא אינה נאסרת לא על בעלה ולא על מי ששכב עמה. בסיפור המקראי אין כל עדות לאונסל[[אונס]], אך ברור שעצם פנייתו של מלך רב עוצמה לאשה פשוטה, ושליחת אנשי החרש שלו אליה, יכולה להיות כפייה בפני עצמה.

{{עשרת הדיברות}} [[קטגוריה:תרי"ג מצוות]][[קטגוריה:הלכות נישואין]][[קטגוריה:מיניות ביהדותיהדות]]