שינויים

[[תמונה:Crisp 1982.jpg|שמאל|ממוזער|קוונטין קריספ ב-[[1982]]]]

'''קוונטין קריספ''' (ב[[אנגלית]]באנגלית: Quentin Crisp;‏[[25 בדצמבר]] [[1908]] - [[21 בנובמבר]] [[1999]]) היה [[סופר]], מודל אמנותי, [[שחקן]] וציניקן שקנה את פרסומו בזכות שנינות ותובנה בלתי נשכחת. הוא הפך לאייקון הומואי ב[[שנות הומו]]אי בשנות ה-70]] לאחר שפרסם את זכרונותיו בספרו "[[ערום בשירות הציבור]]" (''The Naked Civil Servant'') והסב את תשומת לבו של הציבור ל[[אקסהיביציוניזם]] לאקסהיביציוניזם הטבוע בו, ולסירוב העיקש שלו להסתיר את ה[[הומוסקסואליות]] ההומוסקסואליות שלו.

קריספ נולד בפרברי [[לונדון]] כדניס צ'ארלס פראט, בנו הרביעי של רואה החשבון צ'ארלס פראט והאומנת-לשעבר פראנסס פיליפס פראט. בשנות העשרים לחייו שינה את שמו לקוונטין קריספ (Quentin Crisp) לאחר שעזב את בית הוריו והחל לטפח את חזותו הנשית המוחצנת עד כדי זעזוע עבור תושבי לונדון באותה תקופה, באופן שגרר מספר תקיפות.

לפי זכרונותיו, הוא היה נשי מגיל צעיר, ומצא עצמו קורבן להתגרות מצד התלמידים האחרים בבית-הספר. לאחר תום לימודיו בבית-הספר בשנת [[1926]] החל ללמוד עיתונאות ב[[קינגס בקינגס קולג']] בלונדון, אך נשר מלימודי התואר, והחל לקחת קורסים באמנות ב"רי'גנט סטריט פוליטכניק". בתקופה זו החל לפקוד את בתי הקפה בשכונת [[סוהו (לונדון)|סוהו]] - האהוב ביותר עליו היה ''The Black Cat'' ברחוב אולד קומפטון - ושם פגש הומואים [[הומו]]אים צעירים אחרים ונעריםו[[נערים-להשכרה]], והחל להתנסות באיפור ובלבוש נשי. במשך שישה חודשים עבד כ[[זנות|זונה]]. הוא חיפש אהבה, כך אמר בראיון בשנת [[1999]], אך מצא רק השפלה.

בסוף שנת [[1930]] עבר למרכז לונדון ומצא דירת-חדר קטנה שבה אירח את הטיפוסים המבריקים והגסים ביותר של לונדון. חזותו המוחצנת - הוא נהג [[איפור|להתאפר]] בהיר, צבע את [[שיער|שיערו]] הארוך ואת ציפורניו (הוא לבש סנדלים כדי שיראו את ציפורני רגליו הצבועות) - הביאה לו הערצה וסקרנות מצד חלקים מסוימים באוכלוסייה, אך בדרך-כלל משכה אליו עוינות ואלימות מזרים שעברו לידו ברחוב.

קריספ ניסה להתגייס לצבא עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] אך נדחה וקיבל פטור מהוועדה הרפואית שציינה כי הוא "סובל מסטייה מינית". הוא נשאר בלונדון במהלך [[הבליץ]] של [[1941]], אסף מצבורי קוסמטיקה והתהלך ברחובות בעת ההאפלה. מעת לעת היה אוסף חיילים אמריקנים, שחביבותם ופתיחות-אופקיהם גרמו לו לאהוב כל דבר שקשור ב[[אמריקה]]באמריקה.

בשנת [[1940]] עבר לדירת-החדר שבה עתיד היה לבלות ארבעים שנה: דירת הקרקע הראשונה ברחוב ביופורט 129 בלונדון. כאן התגורר עד [[הגירה|הגירתו]] ב-[[1981]]. בשנים אלה מעודו לא ניסה לבצע את אחת מעבודות הבית. בזכרונותיו כתב כי "האבק לא הפך יותר גרוע לאחר ארבע השנים הראשונות".

בשנת [[1942]] עזב את עבודתו כשרטט [[הנדסאי]] כדי להפוך למודל חי בשיעורי [[ציור]] בלונדון ובאזור, והמשיך לשמש דוגמן לאמנים במשך שלושה עשורים. "זה היה בדיוק כמו להיות עובד מדינה," הסביר ב[[אוטוביוגרפיה]] באוטוביוגרפיה שלו, "רק שאתה עירום".

קריספ פרסם שלושה ספרים קצרים עד שפנה אליו מנהל ההוצאה לאור Jonathan Cape והזמין ממנו את הספר שברבות הימים נקרא "ערום בשירות הציבור" (''The Naked Civil Servant''). לאחר ששמע את קריספ מתראיין ברדיו בשנת [[1964]], אותו מנהל היה נחוש בדעתו להפיק משהו מאת קריספ בדפוס. הספר יצא לאור בשנת [[1968]] וקיבל ביקורות מכובדות.

לאחר מכן פנה אל קריספ יוצר הסרטים התיעודיים [[דניס מיטשל]] והציע לו להיות הנושא לסרט קצר, שבו עליו לדבר על חייו, להשמיע את דיעותיו, ולשבת בדירתו ברחוב ביופורט כשהוא צובע את ציפורניו. שידור הסרט הביא תשומת לב כה רבה לקריספ ולספרו, שעד מהרה קיבל הצעות לדרמטיזציה של הספר.

ההקרנה המוצלחת של "עירום בשירות הציבור" הביאה את קריספ לכיוון אחר: מבצע ומרצה. הוא פיתח מופע יחיד והחל לתור איתו ברחבי בריטניה. בשנת [[1978]] מכר את כל הכרטיסים בתיאטרון "הדוכס מיורק" בלונדון, ולאר מכן לקח את המופע גם ל[[ניו לניו יורק]], אליה החליט לעבור. בלילה הראשון לשהותו בעיר (ב[[מלון במלון צ'לסי]] המפורסם) פרצה שריפה, אירע שוד, ומתה [[ננסי ספנג'ן]], חברתו של [[סיד וישס]], סולן ה[[סקס הסקס פיסטולס]]. בשנת 1981 הגיע לעיר עם מעט מטלטלין, ומצא דירת-חדר קטנה בדרום [[מנהטן]].

קריספ נותר עצמאי ובלתי-צפוי גם בשיבתו. הוא עורר מחלוקת בקהילה הגאה כאשר כינה את [[מחלה|מחלת]] ה[[איידס]] "אופנה חולפת", ואת ה[[הומוסקסואליות]] ההומוסקסואליות "מחלה נוראית". לאחר מותה של [[הנסיכה דיאנה]] טען כי היא "קיבלה את מה שהגיע לה". עם זאת המשיך להיות מחוזר על ידי עיתונאים שצמאו לדברי פרשנותו ופניני-שנינותו.

בשנת [[1993]] שיכנעה אותו ה[[במאי קולנוע|בימאית]] הבימאית הבריטית [[סאלי פוטר]] לגלם את דמותה של המלכה [[אליזבת הראשונה]] בסרטה "אורלנדו". על אף שהמשחק בתפקיד זה היה עליו למעמסה, קריספ גרף שבחים על ביצוע מכובד ומרגש. ליהוקו כאליזבת הראשונה היה מכוון ו[[אירוניה|אירוני]]ואירוני, שכן הסרט עוסק ברוזן בשם אורלנדו (Orlando), אשר במהלך הסרט הופך, באופן ספונטני וללא הסבר כלשהו, מגבר לאישה.

במהלך הופעה קצרה בסרט ''The Bride'' בשנת [[1985]] התוודע לזמר [[סטינג]], שלאחר מכן הקדיש לו את השיר "אנגלי בניו יורק" (''Englishman in New York'') אותו כלל באלבום [[...Nothing Like the Sun]], הכולל את המילים: "צריך להיות [[ג'נטלמן]] כדי לסבול בורות ולחייך - היֵה עצמך, לא חשוב מה הם אומרים".

בכרך האחרון של זכרונותיו, ''Resident Alien'' (פורסם ב-[[1996]]), קריספ קובע כי הוא מתקרב לסוף חייו. עם זאת, "הסכם" שכרת עם ידידתו הבדרנית [[פני ארקייד]] לחיות מאה שנים פחות עשר על התנהגות טובה, הוכיח את עצמו בסופו של דבר כנבואה. קריספ מת זמן קצר לפני יום הולדתו ה-91 ב[[מנצבמנצ'סטר]], בעת ששב למולדתו לסיבוב הופעות נוסף של מופע היחיד שלו. גופתו נשרפה, ואפרו הוטס חזרה לניו יורק ופוזר מעל שמי מנהטן.

בשנת [[2009]] יצא לאקרנים הסרט "[[אנגלי בניו יורק (סרט)|אנגלי בניו יורק]]" בכיכובו של [[ג'ון הארט]] בתפקיד קריספ, המתאר את חייו בניו יורק. ==מיזמים=={{מיזם|he}}{{מיזם|en|Quentin Crisp}}