פתיחת התפריט הראשי

שינויים

הוסרו 241 בתים ,  21:07, 23 במרץ 2012
אין תקציר עריכה
[[קובץ:Israëls-A Jewish Wedding-1903.jpg|שמאל|ממוזער|250px|יוסף ישראלס, 1903: ''חתונה יהודית'']]
#על פי רוב, יחסי אישות מכונים בתורה בלשון '''ביאה''', למשל, {{ציטוטון|וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ"|בראשית יט, לא}}.
#כינוי נוסף ליחסי אישות במקרא הוא '''ידיעה''', למשל, "והאדם ידע את חוה אשתו" ({{תנ"ך|בראשית|ד|א}}). הרמב"ן מסביר שידיעה מהותה הבנת עניין חיצוני וקירובו אל השכל, וגם הזיווג - לפי התורה - מבטא קירבה של שני אנשים מבחינה גופנית רוחנית ונפשית.#גם המילה '''שכיבה''' הושאלה לתאור [[יחסי מין]] בתורה. יחסים כפויים במקרה של שכם ודינה שעליו סופר: {{ציטוטון|וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ"|{{תנ"ך|בראשית|לד|ב}}}} או אצל אבימלך: {{ציטוטון| כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ}}{{הערה|בראשית כו י}}.#השורש '''ש.ג.ל''' להטיותיו, שמשמעותו הזדווגות, נחשב לשלילי, על כן בחלק מאיזכוריו, השורש מופיע אך בגרסת הכתיב, ואילו בגרסת הקרי (הצורה בה נקראת המילה) משתנה המילה ללשון משכב{{הערה|1=ראו למשל: {{תנ"ך|דברים|כח|ל}} ו[http://he.wikisource.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%A2:%D7%A8%D7%A9%22%D7%99_%D7%A2%D7%9C_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%9B%D7%97_%D7%9C רש"י שם], {{תנ"ך|ישעיהו|יג|טז}}.}}.
#'''תשמיש המיטה''' (או משימושי המיטה) הוא הכינוי המקובל ליחסי אישות ברבים ממקורות היהדות מאז ימי הביניים.
# בספרי קבלה מופיע רבות הכינוי '''חיבור'''.
במקורות היהדות ישנן אמירות על משמעותם של יחסי אישות, על חשיבותם מטעמים שונים, וכן התייחסות אל ההנאה מהם ושלילת ההתנזרות הקבועה מהם. זאת, בשונה מתפיסתם של יחסי אישות בחלק בחלק מדתות המזרח כגון הבודהיזם, או בנצרות הקתולית הרואה במיניות אמצעי לצורך קיום העולם בלבד, בהנאה ממנה חטא, ורואות כדמויות מופת במי שנוהגים פרישות מוחלטת מיחסי אישות.
בכל האמור להנאה והמנעות ממנה, התפישה הרווחת אצל חז"ל היא דואליסטית, המושתתת על האמונה בקיומם של שני יצרים בנפש האדם, יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מזוהה לרוב – אף כי לא תמיד - עם היצר המיני. לפי חז"ל ישנם ליצר המין, צד שלילי, העלול להביא לחטאים שונים, אולם יש בו צורך חיוני לקיום העולם. בתלמוד מובאת אגדתא, המיוחסת לימי שיבת ציון, ובה מסופר שלפתע יצר הרע המסית בני אדם לעבוד עבודה זרה בטל מן העולם ואתו בטל גם יצר המין. אולם לאחר שנענתה תפילתם של ישראל להשבתו (עקב חשש להפסקת קיום העולם כתוצאה מהפסקת [[פרייה ורבייה]]) הוחזר יצר זה, אם כי באופן חלקי (ואינו פועל להתאוות לקרובי משפחה){{הערה|מתורגם מ{{בבלי|יומא|סט|ב}}.}}:
{{ציטוטון|אמרו הואיל ועת רצון הוא נתפלל על יצר המין. התפללו ונמסר בידיהם. אמר להם: ראו שאם תהרגוני יכלה העולם. אסרוהו שלושה ימים וחיפשו ביצה בת יומהּ בכל ארץ ישראל ולא נמצאה. אמרו: כיצד ננהג? נהרגהו? יכלה העולם. נתפלל עליו לחצאין? ברקיע אין נותנים 'לחצאין'. סימאו את עיניו באיפור ושחררוהו, והועיל שלא יתגרה אדם בקרובתו}}.
*קיום מצוות [[פרייה ורבייה]].
*ליצור שלום ואחדות בין בני הזוג.
*תועלת רפואית לתיקון ה[[עובר]] והאישה ההרה, בהתאם לשלבי ה[[הריון]] השונים{{הערה|{{בבלי|נדה|לא| א}}}}:
{{ציטוטון|שלושה חדשים אחרונים תשמיש יפה לילד, שמתוך כך יצא הוולד מלובן ומזורז}}
*בספר הזוהר נמצא היבט נוסף במטרתם של יחסי האישות, והוא הורדת השפע האלוהי לעולם; מאמרי הזוהר מהללים את החיבור בין האיש לאישה בקדושה כמתקנים עולמות, וטענים כי הנמנעים מהם (אפילו כשאין אפשרות ללדת על ידי ביאה זו) גורם להפסקת הורדת השפע האלוהי מעולמות עליונים לעולמות התחתונים שבהם דרים בני האדם{{הערה|זוהר, חלק א דף יב, עמוד ב.}}.
===תאווה===
חכמי ישראל ראו בתאווה (מכונה גם חשק, או רצון) תנאי בסיסי לחיבור לאהבה ולאחדות בין בני הזוג{{הערה|מדרש קהלת רבה (יב ה): "תאווה מטלת שלום בין איש לאשתו". מדרש כלה רבתי ב: "הרהור מביא לידי תאווה ותאווה מביאה לידי אהבה".}}. חכמים אף ראו לנכון לשבח את אנשי בית מונבז המלך (שלא היו יהודים), על שקיימו יחסי אישות בשעות היום, מכיוון שהם עשו זאת כדי שלא יהיו עייפים, מפני שבזמן עייפות אין כל כך תאווה. בפועל - הם לא שיבחו אותם על כך, בגלל שליהודי אסור לקיים יחסים ביום (אלא אם כן מחשיך את הבית){{הערה|{{בבלי|נדה|יז|א}} ובמפרשים שם.}}. בראשונים מובא שיש עניין בריבוי תאוותו של הבעל, כי על ידי זה הוא מוציא את זרעו בשמחה, וזה גורם לכך שנוצרים בנים יפים בריאים וצדיקים{{הערה|בספר שבילי אמונה לנכד הרא"ש כתב כך (נתיב ג שער ד): "לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאוה, והתאוה לא תהיה כי אם מחום הלב, ומחום הלב, יחמו הדם וכל האברים, ולפי '''רוב תאוותם''' תהיה חמימותם, ויחמו שני הזרעים זרע האיש וזרע האשה אשר מהם יברא הילוד ולכן יהיה פיקח".}}. יש אומרים שמה שמותר לדבר בענייני תשמיש, זה כדי להרבות את תאוותו{{הערה|'''שיטה מקובצת''' בשם הרא"ם, ו'''תוספות ישנים''' בנדרים כ.}}.
ב'''ספר חסידים''' מובא: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אמרו לחסיד אחד... תהרהר ביראת שמים בשעת ביאה שיהיו בניך צדיקים, אמר להם ברבות התאוה יהיו הבנים צדיקים לפי שהרהור התורה מבטלת התאוה|מקור=ספר חסידים{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14561&st=&pgnum=99 סימן שסב]}}}}
בספרות ההדרכה הדתית לאומית, ההדרכה היא להשתמש בתאווה ובהנאה באופן טבעי{{הערה|הרב שמואל אריאל, '''עת דודים''' (מאת הרב אלישיב קנוהל) עמ' 44. נעמי וולפסון, '''מרחק, נגיעה''', עמ' 122.}}. לעומת זאת, בספרות החרדית, יש דגש על כך שאין למלא את כל התאווה, ויש להשתמש בה רק לצורך. למשל, הרב ישראל אליהו וינטרוב הגדיר זאת כך; "כל מקום שנמצא בדברי הראשונים לשונות של ריבוי תאווה והנאה, כוונתם רק, למידה שיצאו מרגש פירוד לרגש אחדות, ולא שיש עניין בריבוי"{{הערה|"שהכל ברא לכבודו" עמוד קד.}}.
לפי חז"ל, בשעת קיום יחסי אישות תאוות האישה גדולה משל האיש. אמנם, במניעת יחסי אישות, צערו של האיש גדול משל האישה, כיוון שהגירוי החיצוני משפיע יותר על האיש{{הערה|תאוות האישה מרובה - רש"י ב{{בבלי|בבא בבבא מציעא|פד|א}}, וכן באור החיים ויקרא יב; "ואם תנשא יהיה כוונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול". צערו של האיש מרובה - ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ח, וכן ב{{בבלי|כתובות|בכתובות סד|ב}}: "צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי דבר אחר זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים".}}.
האור החיים מפרש על הפסוק "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", שהאישה נתקללה בשני דברים. אחד, שביד האישה להשלים תאוותה רק על ידי הבעל. דבר שני, שלא יהיה לה אפשרות להשלים את [[תשוקה|תשוקתה]], כי האיש ישבע בתשוקתו מה שאין כן האשה שתמיד חסרה תשוקתה{{הערה|אור החיים בראשית ג טז}}.
===הנאה===
חז"ל ראו בהנאה גורם לאהבה ואחדות בין האיש לאישה. בספר בראשית כתוב "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומפרש רש"י שבביאה שלא כדרכה "אין כאן דבק שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו"{{הערה|רש"י ב{{בבלי|סנהדרין|בסנהדרין נח|ב}}. וברוקח (בראשית ב כה): "כי על ידי שנהנין זה מזה [בקירוב בשר] יאהבו זה את זה".}}. מכאן נראה, שעל ידי ההנאה, אדם נדבק ומתחבר אל הדבר. דברי רש"י אלו מהווים בסיס להתייחסות לתענוג במצוות, ועל פי זה כתב האגלי טל בהקדמה לספרו: "עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי התורה נבלעים בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה - עיין פירוש רש"י סנהדרין דף נח עמוד א"{{הערה| לאחרונה נמצאו דברים דומים בדבריו של רבי אברהם מן ההר (נדרים מח עמוד ב): "שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".}}.
למרות החשיבות של ההנאה (בעיקר בשעת מעשה) כדבר מאחד, לא נמצא בספרות התורנית לשון של ריבוי. מה שאין כן בתאווה (בעיקר לפני המעשה), שעל ידי ריבוי התאווה ייצא הוולד פיקח ויפה. כמו כן, השולחן ערוך מביא להלכה (באורח חיים סימן רמ) שיש לקצר בתשמיש '''ולמעט הנאתו''', ומצד שני פוסק (באבן העזר סימן כה) שבדברי תשמיש יכול לדבר איתה "כדי להרבות תאוותו".
חז"ל ראו חשיבות בכך שקודם תגיע האישה ל[[אורגזמה|הנאה]] על ידי בעלה. בתלמוד מובא: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים?... בשכר שמשהין עצמן בבטן כדי שתזריע אשתו תחילה – נותן לו הקב"ה שכר פרי הבטן"{{הערה| {{בבלי|נדה|לא|ב}}, על פי פירוש הראב"ד בשער הקדושה ועוד. הרשב"ץ (במסכת אבות פ"ג) גם מתייחס להזרעה כהנאת האישה "שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג". אמנם, בסוגיא אחרת בתלמוד, יש מפרשים שזרע אצל האישה הכוונה לביצית ותהליך ה[[ביוץ]]{{הערה|על פי הרמב"ם בפירוש המשניות נידה ב ה, וכן בהלכות איסורי ביאה ה ד. וכן בספר '''שבילי אמונה''', עמ' קעז.}}, אך אין זה קשור לסוגיא זו, שהרי הביוץ חל פעם בחודש בלא קשר ליחסי האישות.}}. על פי התלמוד (נדה לא), "הרבה עשו כן ולא הועיל להם", ולכן "יבקש רחמים ממי שהבנים שלו". כלומר, לפעמים מקבל "שכר" על המאמץ שהוא עושה להנות את אשתו, אבל אין בהכרח קשר מובהק (טבעי) בין הנאת האישה לבין מין העובר.
בספר מנורת המאור כתוב: "לא ישמש להנאתו בלבד אלא גם להנאתה..."{{הערה|מנורת המאור כלל קפה}}. ומה שאמרו חז"ל "לקדש את עצמו בשעת תשמיש" - הכנות רוחניות, תפילות, כוונות, וכדומה - הוא קודם הזיווג, אבל בשעת הזיווג אי אפשר שלא ליהנות{{הערה|דרך פיקודיך מצווה א ח, בשם החוזה מלובלין}}.
המפרשים הגדירו את המשמעות המעשית של קדושה זו:
*לקיים יחסי אישות כפי מה שנצרך בלבד, ושיהיה פרוש מן המותרות{{הערה|רמב"ן בתחילת פרשת קדושים "וצוה (ה') בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל... ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו..."}}.
*לקיים יחסי אישות בדרך צניעות, כגון לעשות זאת בלילה או בחדר חשוך, וכדומה{{הערה|רש"י ב{{בבלי|שבועות|בשבועות יח|ב}}. וכן ב{{בבלי|נדה|בנדה יז|א}}: "ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום"}}.
*לקיים את כל פרטי ההלכות וההנהגות, במקום החיבור, בזמן החיבור, בכוונת החיבור, ובאיכות החיבור{{הערה|אגרת הקודש לרמב"ן פרק א: "הקדושה הזאת נחלקת לד' חלקים...". הרב יצחק אייזיק שר כתב: "וזה טעות לחשוב שעיקר הקדושה היא במחשבה, כמפורש בראב״ד בשער הקדושה וברמב״ן באגרת הקודש"}}.
*לפי הגאון מווילנה, עיקר החובה בקדושת הזיווג הוא להשתדל בריבוי אהבה ואחדות ביניהם, וליזהר מ[[#בני תשע מידות|בני תשע מידות]]{{הערה|תיקוני זוהר נג.}}.
===שכינה===
בתלמוד מובא מאמר חז"ל: "איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם. לא זכו, אש אוכלתם"{{הערה|{{בבלי|סוטה|יז|א}}, והפרשנים מביאים גמרא זו בהקשר של יחסי אישות}}. ביהדות, קיום יחסי אישות באופן הנכון מביא את בני הזוג לפסגת הקדושה ואף להשראת שכינה ביניהם. מכיוון שחשיבות הזיווג בקדושה בין האיש לאשה כה גדולה, אזי גם האפשרות להתדרדרות גדולה, ואפילו מחשבה קלה עלולה להטות מן הקדושה אל הטומאה. כיוון שכך, קבעו חכמי ישראל הלכות וגדרים על מנת לשמור על איכותו הרוחנית של הזיווג. הרמב"ן תיאר את חשיבות יחסי האישות כך:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=חיבור האדם אל אישתו כראוי [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית.|מקור=אגרת הקודש אות ב}}
היעב"ץ מבטא את הדברים באופן חריף יותר:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אין ערוך אליו בכל מעשה בשר ודם, כשיופעל בכוונה טהורה ומחשבה זכה ונקייה... ונראה כי מרוב גודל פרי חשיבות זה הפועל... הוצרך לצניעות ביותר כדי שלא תשלוט בו עין הרע... ומחמת זה יש לנהוג צניעות יתירה והסתר במעשה היקר והנורא והעצום הלז.|מקור=מור וקציעה סימן רמ.}}
===פרישות===
ביהדות, אין מקום לפרישות מוחלטת מיחסי אישות, אפילו שהאישה אינה ראויה להתעבר וכדומה, מכיוון שיחסי אישות מרבים אהבה ושלום בין בני הזוג. בתלמוד מובא, שלעת זקנותו אמר רבי שמעון בן חלפתא על עצמו, "משים שלום בבית בטל". משים שלום בבית - רש"י פירש "איבר תשמיש", ורבי ניסים גאון פירש "זו תאווה שהיא מעלה שלום בין איש לאשתו"{{הערה|{{בבלי|שבת|קנב|א}}}}. אמנם, יש ביטוי לפרישות, אך מסיבות צדדיות. למשל, כהן גדול פורש מאשתו שבעה ימים קודם יום כיפור, כדי שלא יטמא עקב קיום יחסי אישות. כמו כן, משה רבינו פרש מצפורה אשתו, היות ומשה היה יכול לקבל גילוי שכינה בכל עת.
דברים אלו אמורים לגבי פרישות מוחלטת מקיום יחסי אישות. לגבי פרישות מהנאה ביחסי אישות, בספרות התורנית, ישנם לשונות המורות על חשיבות ההנאה כדבר מאחד, לעומת לשונות המורות על צמצום ההנאה, והאידיאל לפרישות מהנאות העולם הזה.
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וכיון שכתב הפתחי תשובה בשם ספר מעיל צדקה שהוא משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה הרי בא מזה תשוקה ותאוה ליותר מפעם אחת, ולכן נמצא שהוא מעיקר העונה ואף שלא הכיר בעלה בזה יש לתלות שהוא מצד הבושה וגודל הצניעות שהרי בשביל זה קבעו הזמנים... ולכן שפיר (טוב) הורו שיש לייעץ וגם לחייב שתי פעמים בשבוע|מקור=אגרות משה חלק ה' אבן העזר סימן כח}}
על פי בעל הטורים, בשנה הראשונה לאחר ה[[חתונה]] ישנו חיוב מיוחד במצוות עונה, והוא חייב בזה כל ימות השנה חוץ מיום כיפור (וחוץ מהימים שהיא [[נידה]]), ככתוב בספר דברים: "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"{{הערה|{{תנ"ך|דברים|כד|ה}}, ובבעל הטורים שם. האליה רבה (באורח חיים סימן רמ), מביא את דברי '''בעל הטורים''' להלכה. שו"ת '''בצל החכמה''' (חלק ד סימן עב), מציין עוד מפרשים (ראשונים ואחרונים) שהסבירו שמשמעות "ושמח את אשתו" היא מצוות עונה.}}.
==עיתוי קיום יחסי אישות==
חז"ל קבעו זמנים ועונות לקיום יחסי אישות, על פי מה שהם אמדו את דעת האישה שבזמנים אלה היא משתוקקת לכך. ולכן, בכל עת שהאיש מבחין שאשתו מעוניינת בקיום יחסים, גם אם לא תאמר זאת בפיה, הוא מחויב לה מן הדין{{הערה|טור סימן רמ, ומקורו בראב"ד בשער הקדושה}}. ונקטו הפוסקים, ש'''עיקר''' מצוות עונה נאמרה כשהאישה משתוקקת לזה{{הערה|חכמת אדם קכח יט, ואגרות משה אבן העזר ג כח}}. וכן מובא בתלמוד: "כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה הויין (יהיו) לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן". ו'תובעת' הכוונה שרומזת או מקשטת עצמה כדי שיתן דעתו עליה, או שאומרת בלשון נקיה כגון 'אלי תבוא' (כמו שלאה אמרה ליעקב) וכדומה, אבל אסור לה לבקש באופן מפורש הנחשב חוצפה ועזות וכדברי חז"ל "בני חצופה"{{הערה|{{בבלי|עירובין|ק|ב}}, {{בבלי|נדרים|כ|ב}}.}}.
===לאחר חצות===
"'''ביאה שלא כדרכה'''", או "[[הפיכת שולחן]]" בלשון התלמוד (לפי הפירוש הנפוץ), הוא המונח ההלכתי ל[[מין אנאלי]], אשר נחשב בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים{{הערה|"אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" ({{בבלי|נדרים|כ|ב}}) "...והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת." ({{רמב"ם|קדושה| אישות|ג|ה}}) ועיינו גם בהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ט"ו, ובטור אבן העזר סימן כ' בהתחלה.}}.
אמנם, על פי פרשנות המדרש רבה, בתורה זה נחשב כעינוי לאישה, כמו שכתוב אצל שכם ודינה "וישכב אותה ויענה"{{הערה| {{תנ"ך|בראשית|לד|ב}}, בראשית רבה פ, וכן ברש"י שם: וישכב אותה - כדרכה, ויענה - שלא כדרכה. וראו שם פירושים נוספים על הפסוק.‏}}. בעלי התוספות סוברים שמין אנאלי מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע{{הערה|1="ואמר ר"י דהתם (=ששם) מיירי (=עוסק) בלא הוצאת זרע דשרי (=שמותר) דכיון דליכא (=שאין) השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי (=מותר)". (בבלי יבמות דף ל"ד עמוד ב', פירוש בעלי התוספות).}}. וכן פסק הרמ"א.
"'''ביאה דרך איברים'''" (שוכב עמה בקירוב בשר{{הערה|רש"י סוטה כ"ו ע"ב. ורש"י יבמות נ"ה ע"ב כתב: "דרך איברים - מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר איברים"}}) הוא מונח הכולל [[מין אוראלי]], אשר אינו נחשב לקיום יחסים של ממש, ולא נחשב לניאוף, אם כי לדברי הרמב"ם נחשב הדבר למעשה מכוער שלוקים עליו, כאשר הוא נעשה במסגרת יחסים אסורים{{הערה|‏רמב"ם|קדושה|איסורי ביאה|כא|י}}. אין במקורות ההלכה התנגדות לגירוי [[מין אוראלי|אוראלי]] לגבר, אך הדעה המקובלת בפוסקים הוא שה[[שפיכה]] צריכה להיות בתוך ה[[נרתיק]], ואחרת הדבר נחשב לאסור כ[[שפיכת זרע לבטלה]]{{הערה|כך עולה מ{{רמב"ם|איסורי ביאה|כא|ט}} ומהגהת הרמ"א על ה{{שולחן ערוך|אבן העזר|כה|ב}}}}.