שינויים

מותר לבעול כלה [[בתולים|בתולה]] בשבת, אפילו שיוצא ממנה דם, ואין בזה איסור חובל. כמו כן, אין איסור צובע בסדין שתחתיהם{{הערה|'''שולחן ערוך''', אבן העזר, סימן ס"ג, סעיף א'.}}.

"'''ביאה שלא כדרכה'''", או "[[הפיכת שולחן]]" בלשון התלמוד (לפי הפירוש הנפוץ), הוא המונח ההלכתי ל[[מין אנאלי]], אשר נחשב בגדר מותר, על פי הנאמר "משכבי אשה", מכאן שיש שני משכבים{{הערה|"אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה" ({{בבלי|נדרים|כ|ב}}) "...והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת ובין שבא עליה כדרכה בין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת." ({{רמב"ם|קדושה| אישות|ג|ה}}) ועיינו גם בהלכות איסורי ביאה פרק ג' הלכה ט"ו, ובטור אבן העזר סימן כ' בהתחלה.}}. אמנם, לפי ה[[מדרש המדרש רבה]], בתורה זה נחשב כעינוי לאישה, כמו שכתוב אצל שכם ו[[דינה]] "וישכב אותה ויענה"{{הערה| {{תנ"ך|בראשית|לד|ב}}, [[s:בראשית רבה פ]], וכן ברש"י שם: וישכב אותה - כדרכה, ויענה - שלא כדרכה. וראו שם פירושים נוספים על הפסוק.}}.

מסופר בתלמוד על אישה שבאה לרב והתלוננה שבעלה תבע ממנה יחסים אנאליים (לפי הפירוש הנפוץ של [[הפיכת שולחן]]) אף שהציעה לו יחסים וגינליים. רב ענה לה שהוא אינו יכול לעזור לה שכן התורה התירה זאת לבעל{{הערה|ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך? {{בבלי|נדרים|כ|ב}}.}}. להלכה, כתב ה[[מהריהמהרי"ט]] שהאישה חייבת רק בהתאם לחיוב העונה של בעלה, ואם הבעל דורש לבוא עליה שלא כדרכה, אין עליה דין מורדת{{הערה|שם=מהריט}}.

[[בעלי התוספות]] סוברים שמין אנאלי מותר רק כאשר אינו מוציא זרע או שעושה כך באקראי אף שמוציא זרע{{הערה|1="ואמר ר"י דהתם (=ששם) מיירי (=עוסק) בלא הוצאת זרע דשרי (=שמותר) דכיון דליכא (=שאין) השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן. עוד אמר ר"י דלא חשוב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד, אבל באקראי בעלמא ומתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שרי (=מותר)". ({{בבלי|יבמות|לד|ב}}, פירוש בעלי התוספות).}}. וכן פסק הרמ"א.

על פי ההלכה אין לקיים יחסים בעמידה או בישיבה, כי על פי חז"ל דבר זה אינו בריא{{הערה|{{רמב"ם|מדע|דעות|ד|יט}}, טור ושולחן ערוך אורח חיים רמ טו. ומקורם ב{{בבלי|גיטין|ע|א}}, שם מפורט כי המשמש מיטתו בעמידה אוחזתו [[עווית]], ובישיבה - מחלה אחרת שתרופתה "מוריקא".}}. ויש אומרים שהסיבה שלא מומלץ לקיים יחסים בעמידה היא מפני שאין האשה מתעברת מעומד{{הערה|{{בבלי|סנהדרין|לז|ב}}.}}, ולכן אם אי אפשר בדרך אחרת מותר בעמידה לצורך קיום מצוות עונה או אם ירא שלא יבוא לידי עבירה{{הערה|דרך פיקודיך מ"ע א חלק הדיבור סקט"ו - ט"ז.}}.

דרך קיום יחסי האישות המומלצת על פי [[תלמוד בבלי|התלמוד הבבלי]] היא שהגבר למעלה והאישה מתחתיו כשפניהם מכוונות האחד כלפי השנייה{{הערה|כך כתב הרב [[אליהו די וידאש]] בספרו [[ראשית חכמה]]: "מכלל קדושת הזיווג שיהא פנים כנגד פנים" - שער הקדושה פרק ט"ז. [[ספר הזוהר]] פיקודי רנט א.}}. מובא בפוסקים שקיום יחסים כשהיא למעלה והוא למטה הרי זה דרך [[חוצפה|עזות]]. אך יש שכתבו שדבר זה נאמר רק בליל הטבילה, אבל בשאר לילות עושה כפי הנאתו ובלבד שיהיה בהסכמת האשה{{הערה|[[ירוחם בן משולם|רבינו ירוחם]] נתיב כג סוף ח"א, [[ספר חסידים]] סימן תקט ובפירוש החיד"א בספרו [[ברכי יוסף]], סימן ר"מ סעיף קטן ז. אך הרב [[שלום שבדרון]] כתב שמסתימת שאר פוסקים לא נראה כן.}}.

ב[[מסכת במסכת כלה]] נכתב כי קיום יחסים כששוכבים שניהם על צידם - זו דרך עיקש, כלומר, שעל ידי כך יצא הוולד [[s:ביאור:עקש|עיקש]]{{הערה|מסכת כלה רבתי סוף פ"א. בספר '''משכן ישראל''' עמ' נ כתב, שזה רק בשעת ההזרעה.}}.

ה[[תנא]] [[התנא רבי אליעזר]] נהג "כמי שכפאו שד", כלומר, קיצר בזמן היחסים (בשעת החדירה) כי חשש לחשוב על אישה אחרת (ויש אומרים כדי למעט הנאתו). הראב"ד מקשה על הנהגתו של רבי אליעזר, ממה שכתוב בגמרא (נידה לא) ש"בשכר שמשהין עצמן על הבטן - נותן לו הקב"ה בנים זכרים", ונראה שיש להאריך בזמן היחסים. הוא מתרץ שאין סתירה, אלא שישנם דרכים שונות להגיע לאותה תוצאה, כי "כל לבבות דורש ה'",{{הערה|{{תנ"ך|דברי הימים א|כח|ט}}.}} ובלבד שיתכוון לשם שמים. מי שחושש שיחשוב באישה אחרת - יקצר, ומי שלא חושש - יאריך.

ה[[שולחן השולחן ערוך]] בחלק [[אורח חיים]] פסק שיש לקצר;{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וישמש באימה וביראה כמו שאמרו על [[רבי אליעזר]] שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד... כלומר, שלא היה מאריך באותו מעשה, ודומה לו כמו שבִעתו שד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש... וצריך בעל נפש לזהר בזה|מקור={{שולחן ערוך|אורח חיים|רמ|ח}}.}}

לעומת זאת, בהלכות העוסקות בתשמיש המיטה בחלק [[אבן העזר]] (סימן כ"ה) - לא הביא השולחן ערוך פסיקה זו. בגלל השמטה זו, יש אומרים שהשולחן ערוך ראה בזה [[מידת חסידות]], וכתב זאת ליחדי סגולה ולא לכלל הציבור, וכפי שכתב בעצמו בסוף הסעיף "וצריך בעל נפש לזהר בזה". למעשה, [[גדול הדור|גדולי הדורות]] האחרונים הורו שבזמנינו אין לנהוג כדברי השולחן ערוך הנ"ל, כיוון שהתנהגות כזו עלולה לפגוע באישה{{הערה|ספר "בנין הבית" מאת הרב שוחטוביץ, עמ' 70. ספר "משכן ישראל" מאת הרב רפאל מנחם שלנגר עמוד סט, בשם הרב [[יוסף שלום אלישיב]].}}. וכן בספר חסד לאלפים לרבי [[אליעזר פאפו]] השמיט את סעיף ח' וכתב במקומו "וישמש בצניעות"{{הערה|ועיין בהקדמתו שמשמיט כל דעה שאין לחוש לה.}}. וכן כתב הרב [[יעקב קנייבסקי]] באגרתו{{הערה|שם=חזו"א}} שאין לקצר{{הערה|"כי על פי דין תורה אסור לעשות הביאה באופן שהאישה אינה מפויסת, ומחויב לפייסה בחיבוק ונישוק עד שתתאווה לחיבור, שאם לא כן הרי היא כנתונה לפני הארי שדורס ואוכל... ועוון פלילי הוא לעשוק מה שמגיע לאשתו, אפילו אם מתכוון לשם [[מידת חסידות]] ופרישות, שעל גזלת אשתו אינו יכול לעשות חסידות, ולגזול אותה ולהציגה כשפחה שבויה... ובעיקר מה שהביא בשולחן ערוך סעיף ח' הנה בספר אורחות חיים בשם ספה"ק נזירות שמשון כתב שע"פ הזוהר וכתבי האריז"ל העיקר כפירוש הראשון (שלא יתכוון לשם הנאה אלא לשם מצווה), אבל פירוש השני והשלישי שיהיה בבגדים ושיהיה במהירות, אדרבה יש בזה איסור על פי הקבלה".}}.

{{ציטוטון|אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: [[נכה|חיגרין]] (נכים) {{מונחון|מפני מה הויין|מדוע הם נולדים כך}}? מפני ש[[הפיכת שולחן|הופכים את שולחנם]]. [[אילם|אילמים]] מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום. [[חרש]]ים חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. [[עוור|סומין]] מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום}}.

במסכת כלה רבתי נאמר שכל דברי רבי יוחנן בן דהבאי עוסקים דווקא במקרה שהאישה התעברה מביאה זו. עם זאת, ה[[אליהו שפירא|אליה האליה רבה]] כתב שלפי האר"י מעשים אלו מזיקים לבניו אפילו כשנעשים שלא בשעה שהאישה מתעברת{{הערה|האליה רבה (ב'''אורח חיים''' סימן ר"מ) כתב זאת בעקבות קושיה שמקשה ב[[ספר בספר חרדים]] (מצוות התשובה, ב) על המפרשים ש"הפיכת שולחן" היא ביאה שלא כדרכה, והרי בביאה שלא כדרכה היא אינה ראויה להתעבר.}}.

ב[[שולחן בשולחן ערוך]] סימן ר"מ נפסק שאסור להסתכל או לנשק באיבר המין של האישה:{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על "והצנע לכת" ומעביר הבושת מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם" - זו הבושה - לבלתי תחטאו", ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה [שהוא מגרה את יצר הרע בעצמו]. וכל שכן הנושק שם שעובר בכל אלה, ועוד שעובר על [[בל תשקצו]] את נפשותיכם}}

כך פסקו [[הטור]]{{הערה| בסימן ר"מ, ועיין ב"ח באבן העזר סימן כ"ה שכן היא דעתו למעשה.}}, [[הראב"ד]] ועוד{{הערה|הראב"ד בשער הקדושה. וכן משמע קצת מדברי בעל ספר האגודה בנדרים כ, וכן יש לדייק במרדכי בהלכות נדה רמז תשלב, וכן הוא בספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י' נתיב ט' (דף ל"ב עמוד ב').}}, שחכמים חלוקים על בן דהבאי רק בעניין [[הפיכת שולחן]], אבל שאר הדברים (הסתכלות, נשיקה, דיבור בשעת תשמיש) אסורים. ולפי דעה זו, מי שמנשק עונשו שילדיו יהיו אלמים{{הערה|לפי דעה זו ההלכה נפסקת כרבי יוחנן בן דהבאי ב{{בבלי|בבבלי נדרים|כ|א}}, שאומר שהעונש על כך הם ילדים אלמים.}} מידה כנגד מידה{{הערה|על חטא שנעשה על ידי הפה העונש הוא שהצאצאים ילדו בפיהם.}}.

אמנם דעת הרמב"ם{{הערה|שברמב"ם כתוב "ומנשק בכל אבר שירצה" ולא מזכיר את האיסור לנשק את אבר המין של האשה וכן כתב בבית יוסף אבן העזר סימן כה (בסוף הסימן) ד"ה "ומ"ש דהא דאמר ר' יוחנן". ובלחם משנה על ה{{רמב"ם|מדע|דעות|ה|ד}}. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת סנהדרין פרק ז משנה ד, שאין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי. לגבי [[בל תשקצו]], כתב הרב נהוראי שמעונוב בספרו "במותר לו", שעל כגון זה נאמר "נפש היפה תאכלם" (חולין סד ע"ב), כלומר, שמי שאינו נגעל מזה אין עליו איסור בל תשקצו.}} ורוב הראשונים{{הערה|[[כלבו (ספר)|כל בו]] הלכות אישות, עמ' קל"ח, [[ספר האשכול]] חלק ראשון עמ' 96, וכן כתב ה[[ספר מצוות קטן|סמהסמ"ק]] מצווה רפ"ה שהסתכלות ונישוק מותרים מעיקר הדין והעתיקו גם הארחות חיים. וכן נראה ב[[שיטה בשיטה מקובצת]] נדרים כ (בדיבור המתחיל "אחרי לבבכם") בשם ה[[רי"ץ גיאת|ריהרי"ץ]]. וכן נראה מה[[רימהרי"ף]] וה[[רמבוהרמב"ן]] וה[[ראוהרא"ש]] שלא הביאו את דברי רבי יוחנן בן דהבאי (שו"ת באר משה, חלק ג סימן קנב).}} שמותר לנשק, ויש שסוברים כך גם בדעת הרמ"א{{הערה|באבן העזר סימן כ"ה, לפי פרשנות [[הגר"א]] שם. אבל הבאר היטב במקום חולק על הפרשנות בדברי הרמ"א. וכן בשולחן ערוך סימן ר"מ כתוב שאסור לנשק מפני כמה טעמים, והרמ"א אינו חולק על כך.}}

אך גם לפי דעות אלו, [[מידת חסידות]] היא שלא לעשות מעשים אלו, וכך פוסק הרמב"ם: "ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות". דברים דומים כותב גם הרמ"א.

כל האחרונים (פרט לרמ"א שהדעות חלוקות על דבריו) פסקו כדעת השולחן ערוך לאסור, ולא הציגו כלל את דעת המתירים. גם בספרות ההדרכה ה[[יהדות חרדית|חרדית]] החרדית השמיטו את דעת המתירים. לעומת זאת, בחלק מהספרות ה[[דתיים לאומיים|דתית הדתית לאומית]], הובאה דעתו של הרמב"ם להתיר, אם יש צורך בכך, אך לכתחילה עדיף להימנע מהסתכלות ונשיקה. אמנם, גם לפי ההשקפה החרדית, ישנם מקרים שיש להתיר זאת, כגון ב[[חזרה בתשובה|חוזר בחוזר בתשובה]] שכבר התרגל לזה וכדומה. הרב נתן קופשיץ הגדיר זאת כך: "כל מה שיעשה אדם עם אשתו הטהורה, אפילו הגרוע ביותר, אינו מגיע כלל לרמת וחומרת האיסור מהתורה של מבט אחד על אשת שכנו"{{הערה|"שיעורים למורי הוראה" עמ' 45.}}.

ראוי לאיש ולאשה להתנהג בקדושה ובטהרה אף קודם הביאה, ויזהרו בניקיון הגוף ובטהרת הידיים כמו בהכנה ל[[תפילה (יהדות)|תפילה]]לתפילה. וכאשר תהיה הסביבה נקיה ומסודרת, ובני הזוג יקפידו על ניקיונם, יערב להם הרבה יותר היותם יחד{{הערה|ספר [[יסוד ושורש העבודה]], שער השמיני.}}.

על הבעל לרצות ולפייס את אשתו קודם החיבור. וכן כתב רבי [[יעקב עמדין]]: "וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פיקחים..."{{הערה|יעקב עמדין, '''סידור יעקב עמדן''', מיטות כסף, עמ' קנט.}}.

על האישה להתקשט לפני בעלה, ולהרבות תאוותו בשעת תשמיש. ואף [[רב חסדא]] הדריך את בנותיו כך: כשבעלך ממשמש בך להתאוות לך לתשמיש, ואוחז הדדים בידו אחת והאחרת עד אותו מקום, הדדין המציאו לו ומקום תשמיש אל תמציאי לו מהר, כדי שתתרבה תאוותו וחיבתו ויצטער, ורק אז חזרי ותני לו{{הערה|{{בבלי|שבת|קמ|ב}} וברש"י שם. חתניו של רב חסדא לא היו אנשים פשוטים, אלא היו גדולי הדור; [[רבא]], [[רמי בר חמא]], ו[[מר עוקבא בר חמא]].}}. כמו כן, מותר לבעל להסתכל בכל המקומות שבגוף האישה (פרט לאבר המין של האישה, כפי שיבואר להלן), וכן כתב ה[[חזון החזון איש]] באיגרת קודש לגבי שעת קיום יחסי אישות: "וההסתכלות באשתו מותר, מפני שרצון התורה באהבה ביניהם, והאהבה היא ההכנה למצות עונה העתידה לבוא"{{הערה|שם=חזו"א}}.

כמו בכל [[מצווה|מצוות]] ה[[תורה]]התורה, גם מצווה זו יש לקיימה מתוך שמחה. ובפרט [[מצוות עונה]] שנאמר בה "איש ואישה שזכו - שכינה בניהם", ולגבי השראת השכינה כתוב במסכת שבת (דף ל): "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה".

הרמב"ם מפרט שצריך לקיים יחסי אישות מתוך שיחה ושמחה{{הערה|"ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם. יספר וישחק מעט עמה כדי שתתיישב נפשה", {{רמב"ם|מדע|דעות|ה|ד}}.}}. דברים דומים כתבו [[הזוהר]] ו[[הרוקח]]והרוקח{{הערה|בזוהר: "צריך שישמח את אשתו באותה שעה". ברוקח (הלכות תשובה ס״ד): ישמחנה, יחבקנה וינשקנה... יראה לה חיבה ואהבה וישעשע אותה במשמושים ובכל מיני חיבוק, למלאות תאוותו ותאוותה שלא יהרהר באחרת כי אם עליה, כי היא אשת חיקו.}}, ועוד. גם השולחן ערוך פסק שעל האדם לפייס את אשתו ולשמחה קודם הביאה עד שתתרצה.

יש לקיים יחסי אישות באופן של שמחה וקלות ראש, ויש ללמוד זאת מ[[יצחק]]מיצחק, שכתוב "והנה יצחק מצחק את [[רבקה]] אשתו", ו[[רשורש"י]] אומר שם "שראהו משמש מיטתו". כמו כן יש ללמוד זאת מהנהגתו של [[רב (אמורא)|רב]] ש"שח ושחק שיחה בטילה של ריצוי תשמיש", וברש"י: "כאדם רעב, כמו שלא שמשת מטתך מעולם שאתה נוהג קלות ראש זה לתאותך"{{הערה|{{בבלי|ברכות|סב|א}}.}}.

אמנם, בראב"ד כתב "ואל ינהג עמה בקלות ראש ודברי שוא ותעתועים". דברים דומים כתבו ה[[רמבהרמב"ן]] ורבי [[מנחם רקנאטי]]{{הערה|רקאנטי דברים כד א: "צריך להתנהג עמה בצנעה ולא בקלות ראש", ורמב"ן בסוף איגרת הקודש.}}. כמו כן, השולחן ערוך כתב "וישמש באימה וביראה"{{הערה|'''אורח חיים''', סימן רמ סעיף ח. לפי [[הגאון מווילנה]] בכל מקום שכתוב אימה ויראה הכוונה; אימה - יראת הרוממות מגודל רוממות המצווה, יראה - היא יראה מכישלון שמא לא יקיימן כנדרש ויחטא בהן ("שהכל ברא לכבודו", עמ' לז).}}, וב[[מסכת ובמסכת נדרים]] פירש זאת ה[[ראהרא"ש]]: "באימה - ולא בקלות ראש". לכן, ייתכן שיש לנהוג בקלות ראש מסוימת, אך אין להפריז בה. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (ה, ז): "ולא יקל ראשו ביותר".

בתלמוד מובא שאסור לבני הזוג לשוחח בעניינים שאינם קשורים ליחסי האישות, משעה שהם פונים משאר עסקיהם להתכונן לתשמיש (ראב"ד). ה[[ראשונים]] הראשונים פירשו שלושה טעמים לאיסור: האחד הוא החשש שיבואו לחשוב על אנשים אחרים, הוא על אישה אחרת והיא על איש אחר, השני כדי שלא יסיחו דעתם ועל מנת שיעשה הביאה בכוונה ובלב שלם, והשלישי כיוון שקולם נשמע ויש בכך חוסר צניעות.

מותר להם לדבר בענייני תשמיש, דהיינו דברי פיוס ואהבה. ה[[בית הבית חדש]] אף מוכיח מזה ש[[אמא שאמא שלום]] כינתה את התשמיש "סיפור", שראוי שהתשמיש יהיה מלווה בשיחת דברים. ואם נצרכת האישה לכך, מותר לרצותה אף בדיבור שאינו מעניין התשמיש. דברים שהם [[ניבול פה]] אסור להם לדבר כלל, ועל זה אמרו חז"ל "ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין"{{הערה| {{בבלי|חגיגה|ה}}, שולחן ערוך, אבן העזר, כה, ב. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ה הלכה ד.}}.

הגמרא (ב[[מסכת במסכת נדרים]] כ) מונה תשעה (ויש אומרים עשרה) מצבים בהם אסור לאדם לקיים יחסי אישות עם אשתו. הגמרא מגדירה ילדים שנולדו מיחסי אישות כאלו "כממזרים ואינם ממזרים" ומתריעה כי "עבודת ה'" עלולה להיות קשה עליהם:

# '''בני שנואה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בעת שהוא [[שנאה|שונא]] אותה (אף אם בדרך כלל אוהב אותה).# '''בני נידוי''' – יש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא נמצאים ב[[נידוי (הלכה)|נידוי]]בנידוי, ויש המפרשים שהכוונה לאדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא [[נידה]].

# '''בני שכרות''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהוא או היא [[שכרות|שיכורים]].

# יש אומרים אף '''בני ישנה''' – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו בשעה שהיא [[שינה|ישנה]].

דברים אלו, מבטאים את התפישה לפיה הקשר הרגשי בין הבעל לאשתו הוא בעל חשיבות עליונה בתחום יחסי האישות. ומבטאים גם את היחס הנדרש למערך הלכות והנהגות מקובל שאי ההצמדות אליהם גורמת לדעת חז"ל לגינוי הצאצאים. דוגמה לתפיסה זו ניתן לראות בתשובתו של ה[[חזון החזון איש]] כשנשאל מדוע רבים [[יציאה בשאלה|חזרו בשאלה]] בתקופת הקמת מדינת [[ישראל]]. בתשובתו טען כי אותה תקופה הייתה תקופה של מצב כלכלי קשה אשר גרם לבעיות של [[שלום בית]] ובשלם נתרבו מקרים של בני תשע מידות (בעיקר "בני מריבה"){{הערה|'''בנין הבית''', עמ' 42.}}.

מובא בפוסקים שאין לאחד מבני הזוג לקום ממיטתו מיד לאחר קיום יחסי האישות, כדי שלא יראה לבן או בת זוגו שכל מה שמעניין אותו זה הקירבה הגופנית, אלא ימשיכו לשכב ביחד עוד זמן מה. הדרכה זו באה לידי ביטוי קיצוני, במימרה של [[רבי מאיר]]: "כל המשיא בתו ל[[עם לעם הארץ]] – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים"{{הערה|{{בבלי|פסחים|מט|ב}}.}}, כלומר, איש שאינו בעל מידות אינו מתחשב בצרכי אשתו, אלא בא עליה למלא תאוותו ומיד עוזבה.

לאחר קיום יחסי האישות יש [[נטילת ידיים|ליטול ידיים]] ונחלקו הדעות לגבי צורת הנטילה. ישנם גברים הנוהגים לטבול במקווה לאחר כל קיום יחסי אישות.

מובא בהלכה שהאישה לא [[הנקה|תניק]] את בנה מיד לאחר קיום יחסי אישות, אלא תמתין שיעור הליכת שני [[מיל (יחידת מידה)|מילין]] (כ-36 דקות). ואם הוא בוכה מאוד יכולה להניקו.

על פי ההלכה, אין לקיים יחסי אישות כאשר יש בכך חוסר [[צניעות (יהדות)|צניעות]]. כלומר, שאנשים אחרים עלולים לשמוע, לראות או לדעת שבני הזוג מקיימים יחסי אישות. בפני תינוק שאינו יודע לדבר, מותר. מידת צניעות, שגם בעלי חיים לא יהיו נוכחים בשעת מעשה{{הערה|{{בבלי|נדה|יז|א}}, ואין אין הכוונה לחרקים כגון זבובים ויתושים.}}. כמו כן, אין לקיים יחסי אישות בחוץ, במקום ללא קירות, משום פריצות. אוהל נחשב כבית לעניין זה{{הערה|'''משנה ברורה''' סימן ר"מ, סעיף קטן ל"ט.}}.

על פי חז"ל אין לקיים יחסי אישות ב[[אור]] באור ויש להחשיך את החדר בשעת הביאה, אך אפשר להאיר מעט על ידי אור שנמצא בחדר אחר. אמנם, לפי הקבלה יש להזהר שלא יהיה כלל אור בחדר, ואפילו אם מקור האור מוסתר.

כאשר אחד מבני הזוג מצוי בשבעת ימי [[אבלות (יהדות)|אבלות]] על אחד מקרוביו, אין לקיים יחסי אישות.

על פי התורה, האישה נעשית [[טומאה וטהרה|טמאה]] כתוצאה מדם הוה[[וסת|ווסת]] שלה, ונאסר על בני הזוג לקיים יחסי אישות, עד שהאשה תמתין שבעה ימים ותיטהר ב[[טבילה (יהדות)|טבילה]] ב[[מקווה]].

בתלמוד מובא שאסור לקיים יחסי אישות בשעות היום מאחר שיחסי אישות ב[[אור]] באור אינם התנהגות [[צניעות (יהדות)|צנועה]], אך אם החדר חשוך - מותר. לדעת הרמב"ם קיום יחסי אישות ביום נחשב אף לעזות פנים. בנוסף, היחסים נאסרו ביום כדי שהאיש לא יראה פרט לא נאה בגוף של אשתו שיפגע במשיכה שלו כלפיה. חשש זה הוא דווקא בשעה של קרבה גופנית גדולה, שאז עלולה העוויה או נקודה קטנה להפריע. נאמר כי [[תלמיד חכם]], כיוון שיודע כיצד להצטנע, מתכסה בבגד ומשמש. מכיוון שיש טעמים נוספים עדיף להימנע בכל אופן (אלא אם כן החדר חשוך), אלא אם כן יש לו צורך בזה כגון שיצרו מתגבר עליו או אם אפשרי לקיים יחסי אישות ביום בלבד{{הערה|שם=נדה יז}}.

רבי [[חיים אבן עטר]] בחיבורו הפרשני "אור החיים" על התורה, הפגיש בין דברי חז"ל לעיל, על קיום יחסי אישות בין [[יצחק]] ו[[רבקה]] ורבקה על סמך המילה "מצחק", ב[[פרשת בפרשת תולדות]], לבין מסורת המובאת בתלמוד ש[[שבטי ישראל|בני ישראל]] אשר קיימו את הדין הזה גם לפני [[מתן תורה]], מפני שישראל קדושים ואין משמשין מטותיהן ביום{{הערה|{{בבלי|שבת|פו|א}}.}}; והוא מפרש כי יצחק ורבקה קיימו יחסי אישות ביום באופן נדיר, כדי להימנע מהרהורים. פרשנות האור חיים היא ברוח המסופר על ה[[אמורא]] [[האמורא רבא]], שבהיותו בבית הדין, התגלתה זרועה של [[חומא]] ו"נפל נהורא (אור) בבי דינא (בבית הדין)". רבא הלך לביתו, ותבע את אשתו לתשמיש (ביום) מחשש הרהור{{הערה|{{בבלי|כתובות|סה|א}}.}}.

אין לקיים יחסי אישות כאשר יש [[כתבי קודש|ספרי קודש]] (אפילו מודפסים) גלויים בתוך החדר. אם אין באפשרותם להוציא את הספרים, יש להכניסם לתוך ארון, ארגז וכדומה, שנפחו ארבעים [[סאה]] או יותר (אורך ורוחב של חצי מטר וגובה מטר וחצי, או נפח מקביל). לחלופין ניתן לכסות אותם בשני כיסויים, שהאחד מהם אינו הכיסוי המיוחד לאותו חפץ קדוש{{הערה|דרכי טהרה עמ' רז ואילך.}}. באשר ל[[מזוזה|מזוזת]] למזוזת החדר, אם היא נמצאת בתוך החדר עם סגירת הדלת או שהדלת פתוחה, יש לעטוף את הקלף בניילון וכדומה לצורך זה, חוץ מהבית החיצון שלה. ויש פוסקים שכתבו שאין צורך לכסות המזוזה{{הערה|'''קדושת משה''' סימן יד.}}. ניתן גם להעמיד לפני בני הזוג מחיצה יציבה שגובהה כ-80 סנטימטר (כגון סדין מתוח שקשור בצד העליון והתחתון). אם המחיצה שקופה, ומדובר בספר תורה, צריך גם לכסותו. בשבת אסור להעמיד מחיצה זו. בשעת הדחק, שאין להם חדר אחר, ואין להם במה לכסות את הספרים, יש להקל על ידי שיכסו עצמם עד מעל ראשיהם.

[[קובץ:Masechet Kallah.jpg|שמאל|ממוזער|200px|שער מסכת כלה משנת [[ה'תקמ"ט]] ([[1849]])]]

בתקופת ה[[תנאים]] התנאים הועלתה על הכתב [[מסכת כלה]]. מסכת זו מכילה פרק אחד ארוך העוסק ברובו באופן הראוי לקיום יחסי אישות.

[[רב חסדא]] הדריך את בנותיו בצורה מפורטת לגבי התנהגות האשה בעת יחסי אישות עם בעלה{{הערה|{{בבלי|שבת|קמ|ב}}.}}. על האמורא [[רב כהנא (השני)|רב כהנא]] מסופר שהוא הסתתר מתחת מיטתו של [[רב (אמורא)|רב]] בעת שזה עסק ביחסי אישות. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". לפי עדותו של רב כהנא רב קיים יחסי אישות כאדם רעב, כמו שלא שימש מיטתו מעולם, ושנהג קלות ראש לתאוותו{{הערה|{{בבלי|ברכות|סב|א}} ועיינו בפירוש רש"י שם.}}. ואילו, [[אמא שלום]] סיפרה על בעלה ה[[תנא]] [[התנא רבי אליעזר]] כיצד הוא מקיים יחסי אישות: "אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד". כלומר, מגלה מעצמו במקום תשמיש [[טפח]], והטפח השני משאיר מכוסה. וממהר במעשה הביאה כאילו הוא נטרד על ידי [[שד (מיתולוגיה)|שד]] הכופהו{{הערה|כך לפי הפירוש הפשוט ב{{בבלי|נדרים|כ|ב}}. אולם קיימים פירושים נוספים למאמרה של אמא שלום.}}.

עד תקופת ה[[ראשונים]]הראשונים, מחמת הצניעות, ההדרכה העיקרית כיצד להתנהג בתשמיש המיטה, נמסרה בעל פה ובאופן אישי לחתן ולכלה. לא נכתב חיבור או ספר שמפרט ומקיף נושא זה בהרחבה. בתקופת הראשונים, מחמת [[ירידת הדורות]], נוצר חוסר בהירות בנושא זה, והחלו להופיע החיבורים הראשונים שמציגים אותו בהרחבה.

ה[[ראבהראב"ד]] בספרו "[[בעלי הנפש]]" בתחילת שער הקדושה, כותב על בני דורו: "והוא (יחסי אישות) מהעניינים שרוב בני האדם נכשלים בהם... ועל זה ראיתי להציע בהם עד שיהיו פשוטים ומבוארים לכל דורשיהם".

אף ה[[רמבהרמב"ן]] ראה לנכון לפרש את ההנהגה הראויה ביחסי אישות, וכתב אותה בחיבורו "איגרת הקודש".

רבי [[משה פיינשטיין]] העיד על ההנהגה ביחסי אישות ש{{ציטוטון|מכיוון שיש טועים בין להקל בין להחמיר וגורם חס ושלום לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, אמרתי שתורה היא ומוכרח אני לכתוב בזה{{הערה|'''אגרות משה''', אבן העזר, חלק ד סימן ס"ו}}.}}.

האדמו"ר מגור הרב [[ישראל אלתר]] (מחבר הספר "בית ישראל"), סבר שהמצב בארץ ישראל פרוץ לחלוטין, ותיקן לחסידיו תקנון המכונה "תקנות ל"ט" (ליל טבילה). התקנות הללו מעולם לא פורסמו בכתב. הם הוסברו לחסיד ביום נישואיו על ידי איש הדרכה שנבחר על ידי הרבי. בין התקנות; אסור לנשק את גוף האישה, יש לקיים יחסים רק בתנוחה שבה האשה למטה והגבר שוכב מעליה, היא והוא צריכים להיות לבושים ככל האפשר, יש לקיים יחסים רק לאחר חצות הלילה, ובכלל, אין לקיים יחסי אישות מעבר הכרחי, דהיינו בליל טבילתה של האשה{{הערה|חלק מתקנות אלו מפורשות בסימן ר"מ בשולחן ערוך כאחת מהדעות ההלכתיות.}}. כמו כן, אסור לקיים יחסים בחודשים הראשונים של ההריון ובמשך תקופה ארוכה לאחר לידה, בשל החשש לעבור על איסורי [[נדהנידה]]{{הערה|שם=אמנון לוי|[[אמנון לוי]], '''החרדים''', עמ' 127-126.}}.

תקנות האדמו"ר מגור עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב [[יעקב ישראל קנייבסקי]] (הסטייפלר) שאף כתב מכתב המביע הסתייגות מגישתו המחמירה. מכתב הסטייפלר יצא באמצע [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] בעקבות מקרה מיוחד. בנו של אחד ממנהיגי "צעירי [[אגודת ישראל]]" נהפך ל[[חסידות גור|חסיד לחסיד גור]], ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. כיום נמצאת עמדת האדמו"ר מגור בנסיגה. חסידים בגור אומרים שתקנות אלו נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בזה ולא לכלל החסידות{{הערה|שם=אמנון לוי}}.

מאז [[שנות ה-80 של המאה ה-20]] ראו אור ב[[יהדות חרדית|יהדות ביהדות החרדית]] וביהדות [[דתיים לאומיים|הדתית]], ספרים וחוברות [[הדרכה]] רבים על קיום יחסי אישות על פי מקורות היהדות (ראו ב[[יחסי אישות (יהדות)#לקריאה נוספת|קריאה נוספת]]). רשמית, הספרים מיועדים אך ורק למיועדים להינשא ולנשואים בעקבות ההשקפה שדברים העוסקים בנושאים אינטימיים ראויים להילמד בצורה פרטנית. ספרים אלה, על פי רוב, לא נמכרים בחנויות, אלא עוברים מיד ליד, בעיקר על ידי [[הדרכת חתנים וכלות|מדריכי חתנים ומדריכות כלות]].

ריבוי הספרים נבע מחילוקי דעות פנימיים בגישה ליחסי אישות, בעיקר בין הציבור ה[[חרדי]] החרדי לציבור ה[[דתי הדתי לאומי]], וממאבק על הנחלת התפיסה הדתית. הצורך בספרים התגבר על רקע מהפכת המידע, והיחשפות אנשים דתיים ברשת ה[[אינטרנט]] האינטרנט לשמועות שאינן מדויקות, או לגישות חילוניות ומתירניות למין, המתנגשות בהלכה. מלבד זאת, קיים רצון לתיקון הרושם שנוצר ולפיו ישנה התייחסות שלילית ליחסי אישות בין איש לאשתו, בעקבות [[הפרדה מגדרית|ההפרדה המגדרית]] המונהגת בציבור הדתי בהיקף נרחב יותר מבעבר.  בתחום זה ישנו הבדל משמעותי בין המגזר החרדי לבין המגזר הדתי לאומי: בציבור החרדי לא מפורסמות בפומבי שאלות ותשובות בנושא, ואילו בציונות הדתית ישנם רבנים שעונים באינטרנט לשאלות אינטימיות ביחסים שבינו לבינה{{הערה|1=לדוגמה (תשובות שניתנו באתר מורשת): [http://moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=24903 בינו לבינה], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=123516&kod=&modul=15&codeClient=58 אישות], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=142057 חומרות ביחסי אישות], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=121791 צניעות ביחסי האישות], [http://moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=125310&kod=&modul=15&codeClient=58 אישות מותר אסור וראוי], [http://www.moreshet.co.il/web/shut/print.asp?id=123487&kod=&modul=15&codeClient=58 חיי אישות]. הרב יובל שרלו, הוציא ספר (רשו"ת היחיד) המבוסס על תשובות שניתנו באינטרנט. ראו גם; יעל גוטסמן - '''קיוון חדש לשאלות והתשובות ההלכתיות'''.}}, ויש רבנים שעונים רק בצנעה{{הערה|1=ראו לדוגמה [http://www.yeshiva.org.il/ask/?inner=2 בית הוראה לענייני אישות וטהרת המשפחה], באתר ישיבה.}}. חוץ מפרט זה, אין הבדל משמעותי בין המגזרים, על אף שבאופן כללי יש הבדל בנושאים קרובים לזה כמו [[צניעות]] והפרדה מגדרית. בשני המגזרים ישנם רבנים שמקלים, לדוגמה, יש שיתירו (במקרים ספציפיים) תנוחות מסוימות או שיתירו לדחות ליל טבילה וכדומה, וישנם רבנים שמחמירים. בנוסף לכך, דבר זה תלוי בעיקר באופי הזוג שבא להתייעץ, וגם באיכות הקשר הזוגי ובמידת אדיקותם בהלכה ובמנהגים השונים.

ההלכה דנה בהיבטים שונים של קיום יחסי אישות בכל גיל{{הערה|ב{{משנה|במשנה נידה|ה}}, משנה ד מגדירה שבעילת ילדה נחשבת [[ביאה]] החל מגיל שלוש, ומשנה ד מגדירה שבעילתו של ילד נחשבת ביאה החל מגיל תשע. ה{{משנה|המשנה נידה|י|א}} מתייחסת באופן ספציפי ל[[דם בתולים]] של קטנה שלא הגיעה לגיל שתים-עשרה.}}. היא אינה מגדירה [[גיל ההסכמה|גיל שמתחתיו אסור לקיים יחסים]], אך מגדירה גיל מינימלי לנישואים.  גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה ו[[הביא שתי שערות]]. אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה [[בוגרת]]. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה{{הערה|משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות י"א-ט"ו; וכן שו"ע אהע"ז סימן לז סעיף א.}}. ברם, ב[[תקופת האמוראים]] נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה"{{הערה|תלמוד בבלי, קידושין מ"א, א'}}. למרות זאת החל ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]] ובעיקר ב[[המאה ה-12|מאה ה-12]] וב[[המאה ה-13|מאה ה-13]] היו מקרים רבים של נישואי ילדות, על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן{{הערה|[[אברהם גרוסמן]], "[http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_45.8.pdf נישואי בוסר בחברה היהודית בימי-הביניים עד המאה השלוש-עשרה]", מתוך פעמים 45 (תשנ"א) עמ' 108-125}}. במקורות ההלכתיים מהתקופה, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחייה מוסרית שאינה מחייבת{{הערה|כך בדברי הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות כ"ה-כ"ו}}, או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה{{הערה|תוספות קידושין מא' א' ד"ה "אסור"; סמ"'ק הגהות רבנו פרץ מצוה קפג' הגה ח'}}. לעתים הובילו גיל נישואים אלו לקיום יחסי אישות עם הילדות או לניסיונות לקיום יחסים עימן{{הערה|{{ציטוטון|והא קא חזינן דרוב קטנות חולות מן הביאה ראשונה|פסקי ה[[רא"ש]], בבא קמא פרק ו' סימן ט'}}, {{ציטוטון|וחנוך נשא ארוסתו בעודה קטנה ... ולילה הראשונה של נישואין מצאו בשמלה כמה טיפי דמים כסבורים שדם בתולים הם|שו"ת [[מהר"ם מרוטנבורג]], חלק ד' (דפוס פראג) סימן תתסח}}, וראו גם: מירב שניצר, "[http://he.scribd.com/doc/98382221/%D7%93%D7%A8-%D7%9E%D7%A8%D7%91-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91-%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99-%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%96-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%94-12-13 כפיית יחסי מין על נשים בתוך קהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת) במאות 12-13: דיון במקורות ההלכתיים ופרשניים של התקופה]", עבודת דוקטורט בבי"ס ליהדות, אוניברסיטת תל אביב.}}. במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות גיל מינימלי לנישואים מוקדמים, אך עד [[המאה ה-20]] היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים{{הערה|[[זרח ורהפטיג]], "[http://www.daat.ac.il/daat/EZRACHUT/harabanut2a-2.htm#1 תקנות הרבנות הראשית], מתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ב), עמ' 85-131, פרק ו: תקנות תש"י, סעיף 2: נשואי בוסר.}}. בישראל בשנת [[1950]] תיקנה [[הרבנות הראשית]] כי אין להשיא בנות לפני גיל 16{{הערה|שם}}. == ראו גם ==* [[יחסי מין]]* [[מיניות ביהדות]]* [[מצוות עונה]] ==לקריאה נוספת==;מחקרים;* נתן אופיר, כוונות בזיווג בליל שבת : רומנטיקה קבלית לפי ר’ משה קורדובירו, '''מסכת''', י', תשע"א, עמ' 87-113 ‬* [[אברהם שטינברג]], הערך: "מיניות", '''אנציקלופדיה הלכתית רפואית''', חלק ד', ירושלים תשס"ו* [[יעל לוין]], תפילותיו של רבי יהושע סגרי בענייני אישות - נישואין, טבילה, היריון ובנים, '''[[ידע-עם (כתב עת)|ידע-עם]]''', 71-72, תשע"א, עמ' 83-94 ‬ * [[נחום רקובר]], '''יחסי אישות בכפייה בין בעל לאשתו''', משרד המשפטים, 1980 ;ספרות [[דתיים לאומיים|דתית לאומית]];* [[שלמה אבינר]], '''עצם מעצמי''' - ענייני חיבור בין איש לאשתו, בית אל תשס"א (ראה אור לראשונה בירושלים תשמ"ד, ונכללו בו דברי הרבנית [[חנה טאו]] בפרק: הדרכות לכלות).* [[אלישיב קנוהל]], '''איש ואשה - זכו שכינה ביניהם''' - פרקי הדרכה לחתן ולכלה, עין צורים תשס"ג{{הערה|הספר עצמו לא מתייחס לנושא אלא החוברת המצורפת '''עת דודים'''- הדרכה לחיי אישות מנקודת מבט תורנית.}}* [[נעמי וולפסון]], '''ודבק באשתו''' - פרקי לימוד להעמקת החיבור בין איש לאשתו, ירושלים תשס"ה* קובץ מאמרים מרבני [[ישיבת שיח יצחק|ישיבת "שיח יצחק"]], '''ויקרא את שמם אדם''' - זוגיות ומשפחה ממבט יהודי חדש, אפרתה תשס"ה* [[יהודה לוי (פיזיקאי)|יהודה לוי]], '''איש אשה ומשפחה''' - מודרנה מול מסורת/שיחרור מול חירות, בית אל 2001* רן דוד כלילי, '''הדריכני באמתך''' - ספר הכשרה, הכוונה והרחבה להדרכת חתנים, מעלה אדומים תש"ע*הרב [[יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון)|יוסף דב הלוי סולוביצ'יק]], '''אדם וביתו: שש מסות על חיי המשפחה''', ערכו דוד שץ ויואל ב' וולוולסקי, תירגם מאנגלית [[אביגדור שנאן]], ירושלים, תשס"ב

;ספרות גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה ו[[הביא שתי שערות]]. אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה [[יהדות חרדית|חרדיתבוגרת]]. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה{{הערה|משנה תורה, הלכות אישות ג הלכות י"א-ט"ו;* משה אהרון שוחטוביץוכן שו"ע אהע"ז סימן לז סעיף א.}}. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה"{{הערה|תלמוד בבלי, קידושין מ"א, א'''בנין הבית'''}}. למרות זאת החל במאה ה-10 ובעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13 היו מקרים רבים של נישואי ילדות, על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן{{הערה|אברהם גרוסמן, ירושלים תש"ע [http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_45.8.pdf נישואי בוסר בחברה היהודית בימי-הביניים עד המאה השלוש- מאמרי הדרכה בעניין קדושת הבית היהודי* [[יעקב שכנזי]עשרה]", מתוך פעמים 45 (תשנ"א) עמ'''שושנת העמקים'''108-125}}. במקורות ההלכתיים מהתקופה, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחייה מוסרית שאינה מחייבת{{הערה|כך בדברי הרמב"ם, משנה תורה, ירושלים תשסהלכות אישות ג הלכות כ"ד ה- בעניין קדושת מצוות הבית* רפאל מנחם שלנגרכ"ו}}, או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה{{הערה|תוספות קידושין מא'א'ד"ה "אסור"; סמ"'משכן ישראלק הגהות רבנו פרץ מצוה קפג'הגה ח'}}. לעתים הובילו נישואים אלו לקיום יחסי אישות עם הילדות או לניסיונות לקיום יחסים עימן{{הערה|{{ציטוטון|והא קא חזינן דרוב קטנות חולות מן הביאה ראשונה|פסקי הרא"ש, בבא קמא פרק ו' סימן ט'}}, ירושלים תש{{ציטוטון|וחנוך נשא ארוסתו בעודה קטנה ... ולילה הראשונה של נישואין מצאו בשמלה כמה טיפי דמים כסבורים שדם בתולים הם|שו"ת מהר"נ - בענייני קדושת האישות* נהוראי שמעונובם מרוטנבורג, חלק ד'''במותר לו''' (קונטרסדפוס פראג) סימן תתסח}}, וראו גם: מירב שניצר, "[http://he.scribd.com/doc/98382221/%D7%93%D7%A8-%D7%9E%D7%A8%D7%91-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%AA-%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91-%D7%A0%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%99-%D7%A7%D7%98%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%96-%D7%91%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%94-12-13 כפיית יחסי מין על נשים בתוך קהילות אשכנז (גרמניה וצפון צרפת)במאות 12-13: דיון במקורות ההלכתיים ופרשניים של התקופה]", עבודת דוקטורט בבי"ס ליהדות, אוניברסיטת תל אביב תשס.}}. במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים{{הערה|זרח ורהפטיג, "ח [http://www.daat.ac.il/daat/EZRACHUT/harabanut2a- בירור בענייני קדושה וטהרה* [[ישראל אליהו וינטרוב]2.htm#1 תקנות הרבנות הראשית], '''שהכל ברא לכבודו''' - יסודי מצוות הביתמתוך "הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה", בני ברק הוצאת "היכל שלמה" (תשס"ו (נכתב על ידי תלמידוב)* יצחק אייזיק סילבר, עמ'''יסודות הבית וקדושתו'''85-131, ירושלים תשספרק ו: תקנות תש"חי, סעיף 2: נשואי בוסר.}}. בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16.