שינויים

קשרים בין גברים הוצגו בדרכים סבוכות, חלקן מכובדות ואחרות בלתי הולמות. אולם עבור הרוב הרחב של היסטוריונים קדומים, לא להחזיק בנער צעיר כמאהב העיד על ליקוי באישיותו של הגבר. אפלטון, בעבודותיו המוקדמות ("ה[[סימפוזיון]]הסימפוזיון" או ב"[[פיידרוס]]"), אינו מטיל ספק בעקרונות הפדרסטיה ומציין, בהתייחסו ליחסים בין בני אותו המין: {{ציטוט|

כותבים אחרים, לעתים קרובות במסווה של "ויכוחים" בין מאהבים של נערים לאלו של נשים, תיעדו נימוקים אחרים בהם השתמשו בעד ונגד פדרסטיה. חלקם, כגון הטיעון כי הפרקטיקה "מנוגדת לטבע" וכי אין היא שוכנת בקרב "האריות והדובים", התייחסו לכלל היחסים בין גברים לבין הדור הצעיר. טיעונים אחרים אינם מערבים את הפדרסטיה המסורתית, אלא פרקטיקות שנועדו לסיפוק מיני של החזק על חשבון החלש. העיקרית שבהן היא הוקעת סירוס נערים עבדים שנלקחו כאסירים בשבי. כפי שראה זאת [[לוקיאנוס מסאמוסאטה|לוקיאנוס]], "עזות מצח ורודנות אלימה הגיעו לכדי טבע מעוות הנושא בתוכו חילול קדושה, ומוצא, על ידי הפשטת גבריותם של הזכרים מעליהם, דרך להאריך את השימוש בהם.

יחסי ה[[אראסטס]]האראסטס-[[ארומנוס]] עמדו בבסיסן של מערכת החינוך והמערכת החברתית ביוון הקלאסית. הם התאפיינו בנורמות מיניות-חברתיות ייחודיות להם והיוו מוסד חברתי חשוב בקרב בני המעמד הגבוה. יחסים פדרסטיים היו יחסי חונכות זוגיים, אשר קיבלו תוקף מהמדינה, בדמות חוקים שהתקבלו ברוב קולות ופיקחו על מערכות יחסים שכאלו. באופן דומה, הם קיבלו מעמד של קדושה מהמימסד הדתי, כפי שניתן לראות במיתוסים רבים אשר מתארים יחסים כאלו בין אלים לגיבורים ([[אפולו]] ו[[יקינטון]]ויקינטון, [[זאוס]] ו[[גנימדס]]וגנימדס, [[הרקולס]] ו[[הילאס]]והילאס, [[פאן]] ו[[דפניס]]ודפניס) ובין גיבור אחד למשנהו ([[אכילס]] ו[[פאטרוקלוס]]ופאטרוקלוס, [[אורסטס]] ו[[פילאדס]]ופילאדס). (מעניין לציין כי היוונים ניסו להציג רושם פדרסטי לגבי שני הזוגות האחרונים למרות שנמצאה עדות נרחבת ששני המיתוסים נועדו במקור לסמל יחסים שווי זכויות.) באופן כללי, הפדרסטיה, כפי שמתוארת במקורות הספרות היוונית, הינה מוסד שהיה שמור לאזרחים חופשיים.

נראה כי תפקידה של מערכת היחסים הייתה לעזור לנער הצעיר להסתגל לחברה הבוגרת ולמחויבויות של עולם המבוגרים. כדי לממש מטרה זו, על החונך היה ללמד את הנער הצעיר או לדאוג להשכלתו, ולהעניק לו מתנות טקסיות מסוימות בהתאם. לדוגמה, בכרתים, שור, חליפת שריון, ו[[גביע (כלי)|קובעת]] וקובעת (ביוונית גביע של יין), סימלו את שליטתו בחקלאות, מלחמה ודת; בבויאוטיה, הארומנוס קיבל חליפה צבאית עם הגיעו לגיל בשלות. נראה כי הקשר בין שני המשתתפים התבסס בחלקו על אהבה ותשוקה הדדיים – שלעתים קרובות באו לידי ביטוי בצורה מינית – ובחלקו על מניעים פוליטיים של שתי המשפחות. חשיבות גדולה ניתנה לערך החברות בין השניים, כפי שמשתקף מתוך הפתגם הלקוח מאותה תקופה, "מאהב הוא החבר הטוב ביותר שיהיה אי פעם לנער". היחסים היו פתוחים ונתונים לביקורת ציבורית, והפכו לחלק מהביוגרפיה של אדם. על-כן, כאשר כתבו היסטוריונים ספרטנים על אישים חשובים, הם נהגו לציין לעתים קרובות מי היה זה אשר לו הוא "האזין" או מי היה זה אשר לו "העניק השראה".

העמדתו לדין של טימרכוס על ידי פוליטיקאי אתונאי, [[אייסכינס נגד טימרכוס |אייסכינס]], בשנת 346 לפני הספירה, הינה דוגמה לאופן בו נעשה שימוש בתקנות אלו לצרכים פוליטיים. בנאומו, טוען אייסכינס נגד המשך מתן זכויות פוליטיות לטימרכוס – פוליטיקאי מנוסה באמצע חייו, בשל הסיבה שהעביר את ימי בחרותו כנער שעשועים סודי של סדרת גברים אמידים. אייסכינס ניצח במשפטו, וטימרכוס נידון לשלילת זכויותיו האזרחיות (atimia). אולם אייסכינס נזהר מלהודות בדברים שכפי הנראה כל אתונה יודעת: בפלרטוטיו הפרטיים עם נערים יפי תואר, בשיריו הארוטיים שהקדיש לכל הצעירים ובתסבוכות אליהן נכנס כתוצאה מפרשיות אהבים, שמעולם – כך הוא ממהר לציין – לא השיג בתיווך כספי.

גם כאשר עמד החוק לצדם, לא היה זה מקרה נדיר שמערכות יחסים לא שרדו, כפי שנאמר על נערים רבים ש"לא הייתה בקרבם שנאה יוקדת לאף אדם כמו השנאה שהם רכשו לאיש שהיה מאהבם." ראו את מקרה [[פיליפוס השני|מותו של פיליפוס השני מלך מוקדון]]. באופן דומה, דרשו הכרתים מהנער להצהיר באם היחסים התנהלו לקורת רוחו ובכך אפשרו לו לבטלם במקרה שהשתמשו נגדו באלימות.

מוסד הפדרסטיה היה ישות בלתי נפרדת מענפי הספורט המאורגנים. מקום ההתרחשות העיקרי למפגש בין גברים ונערים, לבילוי זמן משותף, וללימוד הנערים על ידי הגברים את אמנויות הלחימה, ענפי הספורט ופילוסופיה היה ה[[גימנסיון]]הגימנסיון, אשר בראש ובראשונה שימש מגרש אימונים למקצועות לימוד אלו, והיה אחת מהזירות העיקריות לקיום יחסים פדרסטיים. בפרט, המינהג להתעמל ב[[עירום]] נחשב ראשון במעלה בפולחן היופי וה[[ארוס]]והארוס, אשר חלחל לחברות הפדרסטיות. "הערים אשר להן הנגיעה הגדולה ביותר ל[[התעמלות]]להתעמלות" הינו הביטוי בו אפלטון משתמש על מנת לתאר את המדינות בהן פורחת האהבה היוונית. המילה Gymnastics (התעמלות) במקרה זה, מעבירה לא רק את מידת המשמעת האתלטית, אלא גם, כיוון שהיא נגזרת מהמילה היוונית γυμνός ("עירום"), את העובדה שכל הפעילויות הללו התבצעו על ידי גברים ונערים ללא בגד לגופם, ולכן היו נתונים באופן מיוחד להתפעלות מיופיו של הגוף.

סופרים עתיקים, כמו גם היסטוריונים מודרניים כגון ברוס תורנטון, מחזיקים בדיעה כי מטרת הפדרסטיה הייתה פדגוגית, ניתוב הארוס ליצירת אזרחים הגונים ומכובדים. מבחר החומרים המיתוגרפיים מרמזים על הכשרה דתית (ראו את סיפור [[טנטלוס]], [[פוסידון]], ו[[פלופס]]ופלופס) כמו גם על אימונים צבאיים ([[הרקולס]] ו[[הילאס]]והילאס). נושא לימוד הנהיגה על רכב מלחמה חוזר על עצמו שוב ושוב (פוסידון ופלופס, לאיוס ו[[כריסיפוס]]וכריסיפוס). נאמר על אפולו כי לימד את [[אורפיאוס]], אחד ממאהביו, לפרוט על נבל; וזאוס לימד את [[גנימדס]] להגיש נקטר - דבר שהיה טעון משמעויות דתיות. הגיוני להניח, אם כן, שבזמן שאהבת האלים הקבילה לאהבת בני האנוש וסימלה אותה במובנים רבים, ה[[פדגוגיה]] הפדגוגיה שלהם הצביעה על היבטים של תהליך חינוכי אשר התרחש בין המאהב ואהובו.

בהתייחס למנהג הכרתי, ההיסטוריון אפורוס מספר כי הגבר (בכינויו "[[פילטור]]", "המתידד") לקח את הנער (בכינויו "[[קליינוס]]", "מופלא") לאזור הערבות, שם בילו מספר חודשים בציד ובעריכת סעודות יחד עם ידידיהם. אם הנער היה שבע רצון מדרך התנהלותו של חברו הפוטנציאלי, הוא שינה את כינויו מ"קליינוס" ל"[[פראסטאטס]]" (חבר ובן לוויה בהקשר של שדה הקרב ובחיים עצמם), חזר ל"פילטור" וחי איתו בקשרים הדוקים של קירבה ידועה בציבור. תיאורו של אפורוס לא כולל את ההיבטים החינוכיים של המגורים המשותפים. אף על פי כן, אין ספק כי זהו טקס התבגרות שמגיע לשיאו עם חזרתו של הזוג מההרים, ותהליך ההסתגלות לחברה הזכרית כפי שנרמז.

לפי מקורות עתיקים, ההיבט המיני במערכות יחסים פדרסטיות היה שונה מאוד בין אחת לרעותה. בקצה האחד, אנו מוצאים יחסים שנאמר כי התבססו על אהבה פרושה ממין, בעוד שבקצה השני של הקשת ישנם זוגות שמואשמים בקיום מין אנאלי וחילופי תפקידים. [[קיקרו]], בתיאורו את מנהגי ספרטה, טוען כי יחסים אמורים היו לעצור רגע לפני שהגיעו למימוש מיני, "ה[[לאקוניה|לקדאימונים]] הלקדאימונים – בעודם מתירים הכול מלבד [[היבריס]] במסגרת אהבה עם בני הדור הצעיר, בהחלט מפרידים את האסור מן המותר על ידי הצבת קיר דק חוצץ, שהרי מאפשרים הם חביקה ויצוע משותף לאוהבים. מצד שני, אחד מהביטויים האתונאים לציון מעשי סדום היה "לעשות זאת בצורה לקדאימונית", וכיום נוטים לחשוב שהשתמשו בו כעלבון על גבם של הספרטנים – אויביהם המושבעים של האתונאים. מקורות ספרותיים מגלים נועזות גדולה הרבה יותר, בייחוד תחום הקומדיה העתיקה. [[אריסטופאנס]], לדוגמה, ביצירתו "[[השלום]]" - ה[[פרודיה]] הפרודיה שלו על גנימדס שרוכב על גבו של זאוס בדמות נשר - בודה את דמות הגיבור כמי שרוכב למרומי האולימפוס על גב חיפושית זבל (גללים)– משחק מילים סקטולוגי (הדן בחקר הצואה) על מין אנאלי. חלק מההיסטוריונים המודרניים, כגון ת'ורנטון (Thornton), מסיק כי ההחלטה בין אם מערכת היחסים תמומש באופן מיני או לא הייתה תלויה בבני הזוג.

רק לעתים נדירות מאוד בלבד מוצג או נרמז על מין אוראלי, וכאשר הוא נוכח, הוא מתואר כדבר שגורר תגובות הפתעה מצד המתבוננים. מספר מקורות אחרים מצביעים גם הם על כך שמין אוראלי היה אקט מבייש. בין אלו נמצא המשל של [[איזופוס]] אשר מספר על [[אייסכינה|אַיְסְכִינֵה]] (בושה) שהסכימה לחדור אל גוף האדם מאחור כל עוד [[ארוס]] לא יילך באותה דרך בעקבותיה, ובתנאי שתברח מיד אם יופיע ארוס. מקורות ספרותיים מאוחרים יותר מעידים כי זה הפך נפוץ רק בסוף [[העת העתיקה]]. באופן דומה, רישומים [[אפיגרפיה|אפיגרפיים]] שונים, כגון הכתובות ה[[סנטוריני|סנטוריניות]]הסנטוריניות, מוגדרים כעדות לכך שבמקומות אחרים זה כנראה היה מקובל יותר.

[[תמונה:Berlin Painter Ganymedes Louvre G175.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[גנימדס]] מגלגל חישוק ומרים למעלה תרנגול צעיר – מתנת אהבה מ[[זאוס]]מזאוס.<br /> ספל דמות-אדומה יווני, 500-490 לפני הספירה; הצייר מברלין, [[לובר]], פריז.]]

[[מיתוס|מיתוסים]] מספקים יותר מחמישים דוגמאות לגברים צעירים שהיו מאהביהם של האלים. משוררים ומסורות מקובלות מייחסים ל[[זאוס]]לזאוס, [[פוסידון]], [[אורפיאוס]], [[הרקולס]], [[דיוניסוס]], [[הרמס]], ו[[פאן]] ופאן אהבות מסוג כזה. כל האלים המרכזיים של ה[[פנתיאון]] הפנתיאון מלבד [[ארס (מיתולוגיה)|ארס]] קיימו יחסים מהסוג הזה.

חומרים מיתוגרפיים מרמזים כי מי שהובא בסוד העניין חווה מצבים אקסטטיים של מסע הנפש אשר הוביל למוות מיסטי ושינוי צורה. פעילויות דומות עדיין מדווחות כיום בעיסוקיהם של ה[[שמאניזם|שאמנים]]השאמנים. אם כן, כבר במאה החמישית שכחו היוונים את ההקשר. בשנת 476 לפני הספירה, המשורר [[פינדארוס]], בעבודתו "האודה האולימפית 1" (''Olympian Ode I''), מביע את זעזועו מהרעיון שאלים אוכלים בשר אדם, שבהקשר זה – מהווה מטאפורה שמאנית ברורה. תאוריה הפוכה שמה מבטחה בטקסטים שזוקפים לזכותם (או לרעתם) של הכרתים את מקור המנהג ([[אריסטו]] ואחרים) ומציינת את חריגות דרך ההפצה הגלויה שיוצאת מהכרתים, בעוד שבאזורים (בצפון יוון) הקרובים למקורות האינדו-אירופים לא ידוע על מיסוד השיטה.

מיתוסים היו גם הם אמצעי להעביר סידרה של סטנדרטים מוסריים לסוג כזה של מערכת יחסים. במיתוס של זאוס וגנימדס, כאשר זאוס שולח מתנות והבטחות ל[[טרוס]]לטרוס, מלך [[טרויה]] ואביו של גנימדס, אנשי העת העתיקה מקבלים תזכורת שאפילו שליט גן עדן חייב לגלות התחשבות כלפי אביו של הארומנוס. רבים מהמיתוסים הפדרסטיים האחרים מאגדים בתוכם באופן דומה את נוכחות האב, ומעניקים לאב תפקיד מהותי ביחסים אלו. המיתוסים אף דיברו ישירות אל הצעירים, כפי שניתן לראות בגרסה של [[נרקיסוס|מיתוס נרקיסוס]] שהתגלתה לאחרונה. גרסה זו, עתיקה יותר מהגרסה המיוחסת ל[[אובידיוס]] ול[[מטמורפוזות]] לאובידיוס ולמטמורפוזות שלו, הינה מעשייה מוסרית שמספרת כיצד נענש נרקיסוס הגאה וחסר הרגשות על ידי האלים על כך שדחה בבוז את כל מחזריו הגברים.

המדינה הפיקה תועלת מיחסים אלו, זאת על פי הצהרות של סופרים עתיקים. החברות פעלה כהטלת רסן על הצעירים, כיוון שאם ביצעו פשע או עבירה, לא הם אלה שנענשו אלא מאהביהם. בצבא נלחמו המאהבים אחד לצד השני, מנסים להרשים איש את רעהו. על כן נאמר כי צבא של מאהבים יהיה בלתי מנוצח, כפי שהיה עד הקרב של קרוניה (רשות מקומית במחוז [[בויאוטיה]] שביוון) נגד [[הגדוד הקדוש של תבאי]], גדוד אשר מנה מאה וחמישים זוגות לוחמים, בו כל מאהב לחם לצד אהובו.

לפי דיעה רווחת, ובהתאם למה שנאמר בנאומו של [[פאוסנייס]] ב"[[סימפוזיון]]" של [[אפלטון]], זוגות פדרסטיים היו מהותיים ל[[דמוקרטיה]]לדמוקרטיה, ורודנים חששו מפניהם, משום שהקשר בין החברים היה חזק יותר מצייתנות למנהיג דיקקטור. [[אתנאוס]] מציין כי "הירונימוס האריסטוטלי אומר שאהבה עם נערים הייתה אופנתית משום ששלטונם של מספר רודנים הופל על ידי נערים צעירים באביב ימיהם, שהתאחדו כחברים ולוחמים בקשר של חיבה הדדית. הוא מביא בתור דוגמאות לזוגיות פדרסטית את [[קוטלי הטיראנים|הרמודיוס ואריסטוגיטון]], שלזכותם נזקפה (אולי באופן סמלי) נפילתו של הרודן [[היפיאס]] ומיסוד הדמוקרטיה, כמו גם צ'אריטון ומלאניפוס. אחרים, כגון אריסטו, טענו כי מחוקקים כרתים עודדו פדרסטיה כאמצעי לפיקוח על ילודה על ידי ניתוב האהבה והתשוקה המינית לערוצים נטולי רבייה.

[[תמונה:Michelangelo Caravaggio 065.jpg|שמאל|ממוזער|250px|'''[[נרקיסוס]]'''<br />גיבור בויוטוני שהמיתוס העתיק שלו היה אגדה שהזהירה נערים מפני התנהגות אכזרית כלפי מאהביהם]]

מבנה היחסים הפדרסטיים השתנה מ[[פוליס]] מפוליס אחת לאחרת, שינויים שהיו לעתים תכופות בסיס לתחרות או השמצה בין הערים. לדוגמה, דמותו של פאוסנייס ב[[סימפוזיון]] בסימפוזיון של אפלטון משווה באופן שאינו מחמיא בין אזורים כגון [[אליס]] ו[[בויאוטיה]]ובויאוטיה, היכן שלגברים "אין כושר ביטוי הולם" ונערים מורשים להתמסר ללא פיקוח, או בין [[איוניה]], היכן שמוטל איסור על נערים להתמסר, לפדרסטיה הנעלה של [[אתונה]] ו[[ספרטה]]וספרטה, היכן שגברים בקיאים היטב בכישורי ה[[רטוריקה]] הרטוריקה ונערים נקשרים באופן מבוקר למחזריהם, ובוחרים אך ורק את המשכנעים ביותר.

מקובל לחשוב כי המחוקק הראשון של מסורת פדרסטית באתונה הינו [[סולון]], אשר בנוסף גם חרז שירה שהיללה את יופיים של הנערים. המאהב נודע כ"אראסטס", ושותפו הצעיר כ"ארומנוס" או "פאיידיקה". המעמד הגבוה עודד ביסודו של דבר את האראסטס לחפש אחר נער לקשר של אהבה. באותה העת, הנער ומשפחתו נדרשו להיות בררניים ולא להיכנע בקלות רבה מידי.

[[כלקיס]] הייתה ידועה גם היא כאחד ממוקדי הפדרסטיה, והובילה את האתונאים להשתמש באופן הומוריסטי במילה "לכלקס" במקום בביטוי "לבצע מעשי סדום". בנוגע למקור של מיתוס גנימדס, טוען אתנאוס כי הכלקיסיים קבעו שגנימדס נישא על גבו של זאוס בארצם שלהם, והם מציינים את המקום וקוראים לו הרפגיון. בתחילה נאמר כי הכלקיסיים יראו מפני פדרסטיה. אף על פי כן, מכיוון שנקלעו לבעיות צבאיות במלחמתם כנגד הארטריאנים, הם קראו לעזרתם לוחם ששמו היה קלמכוס. קלמכוס הביא עימו את הארומנוס. בנוכחות הנער, הוא הפגין גבורה יוצאת דופן בהובילו את גדוד הלוחמים הכלקיסי נגד הארטריאנים, והביא לניצחון הכלקיסיים במחיר חייו שלו עצמו. הכלקיסיים העמידו קבר לכבודו בחלקת השוק ומאז ואילך החלו לגלות הערכה לפדרסטיה. אריסטו הקדיש שיר מקומי פופולארי לאירוע זה:

הכרתים, עם [[דורים| דורי]] שמתואר על ידי [[פלוטארכוס]] כמי שידוע במתינותו ובדרכיו השמרניות, קיימו את הפדרסטיה בצורתה המיושנת באופן שהגבר ביצע טקס חטיפה של הנער בו בחר, בהסכמת אביו של הנער כמובן.

אריסטו קובע כי היה זה המלך [[מינוס (מיתולוגיה)|מינוס]] שייסד את הפדרסטיה כאמצעי לפיקוח על ילודה בקרב קהילת האי. מסורת זו קיבלה מעמד מבוסס, ועבור צעירים - נחשב היה מבייש לא להחזיק במאהב זכר. לזכות אותם כרתים נזקפה הצגת המיתוס של זאוס החוטף את גנימדס על מנת שישמש לו כמאהב באולימפוס – על אף שגם מלך האלים צריך היה לכפר על מעשיו בפני האב.

רוב משוררי הקינה הפדרסטיים, מלבד [[תאוגניס]] ו[[טירטאוס]]וטירטאוס, היו ממוצא איוני ואאוליני. בניגוד ליוונים הששים אלי קרב הם היו מלחים וסוחרים. נדמה כי הם שינו את הפדרסטיה הדורית שחייבה חונכות צבאית לכזו בעלת חופש בחירה ואינטלקט במקצועות הלימוד, והקדישו לכך שעות רבות.

המסורת שלהם הולידה משוררים כגון [[אנאקראון]] ו[[אלסיאוס]]ואלסיאוס, אדם שנודע בין השאר בגבורתו ובכישוריו הפוליטיים, וחיבר רבים משירי המשתאות (Scolia) שמאוחר יותר הפכו לחלק ממורשת המקום. בניגוד לדורים, שם למאהב היה בדרך כלל ארומנוס אחד בלבד, במזרח עשוי היה גבר להחזיק במספר ארומנוסים במשך חייו. משיריו של אלסיאוס אנו למדים כי לפי המסורת נהג המאהב להזמין את הארומנוס שלו לסעוד עימו. על אף זאת, עם סיפוחה של איוניה על ידי ה[[פרסים]], הוצא המינהג מחוץ לחוק. דבר זה נחשב כמשקף חולשה מוסרית. מצד אחד, זה חשף את תאוות המנהיגים לכוח – ועל כן דיכוי מנהגים עשוי היה להוביל לחברויות חזקות וסקרנות, תוצר האהבה. מצד שני, זה חשף את מוג לבם של הנתינים.

[[תמונה:Kiss Briseis Painter Louvre G278 full.jpg|שמאל|ממוזער|250px|"נשיקת אוהב ומאהב"<br />עיגול מתוך קנקן שתייה יווני, מאה חמישית לפני הספירה, על ידי צייר ברייסס (Briseis ), [[לובר]]]]

[[מגארה]] הייתה גם ביתו של המשורר תאוגניס, שבין עבודותיו ישנן יצירות פדרסטיות רבות, שלעתים קרובות פונות אל אהובו סימוס. בעבודתו, הוא מקשר בין אתלטים עירומים ופדרסטיה:

משורר נוסף, [[תיאוקריטוס]], מתאר תחרות נשיקות מקומית בין נערים:

[[ספרטה]], [[פוליס]] דורית נוספת, נחשבת כמי שהייתה העיר הראשונה לקיים עירום אתלטי, והראשונה לתת תוקף חוקי לפדרסטיה. הספרטנים האמינו שאהבת גבר מבוגר, אריסטוקרט מבוסס, לנער מתבגר הייתה חיונית לעיצוב דמותו כאזרח חופשי. ה[[אגוג]]האגוג, ההשכלה של המעמד השולט, הייתה מושתתת אם כך על יחסים פדרסטיים שנדרשו מכל אזרח.

המאהב היה האחראי להכשרתו של הנער. פדרסטיה ואימון צבאי נקשרו באופן הדוק בספרטה, בדומה לאשר היה בערים אחרות. הספרטנים, כפי שטוען אתנאוס, הקריבו קורבנות ל[[ארוס]] לארוס לפני כל קרב.

ב[[תבאי]]בתבאי, הפוליס הראשית ב[[בויאוטיה]]בבויאוטיה, שהייתה ידועה במנהגיה לקיים פדרסטיה, התרבות הייתה מקודשת במיתוס הייסוד של העיר. במקרה זה, הסיפור נועד ללמד על ידי דוגמה נגדית: הוא מתאר את לאיוס, אחד מאבות המיתולוגיה של תושבי תבאי, בתפקיד מאהב שבוגד באב ואונס את הבן. מיתוס פדרסטי בויאוטי אחר הוא סיפורו של [[נרקיסוס]].

פדרסטיה תיבאית נוסדה כאמצעי חינוכי עבור נערים, במטרה "לרכך, בעודם צעירים, את תוקפנותם הטבעית", ועל מנת "למתן את התנהגותם ואת תכונותיהם של הצעירים". [[הגדוד הקדוש של תבאי]], בטליון שהיה מורכב מ- 150 זוגות אוהבים, היה בלתי מנוצח עד הקרב האחרון שלו נגד [[פיליפוס השני]] ב[[קרוניה]] בקרוניה בשנת 338 לפני הספירה.

[[תמונה:Metropolitan kylix - Man bargaining for sex.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אדם ב[[גימנסיון]] בגימנסיון מפתה גבר צעיר למין תמורת תשלום]]

משוררים כתבו על פדרסטיה מתקופות קדומות ועד [[התקופה ההלניסטית]]. חמישה דיאלוגים פילוסופיים דנים בהשלכות המוסריות של זה. אנשי אקדמיה נכבדים וסופרים כגון [[אפלטון]], [[קסנופון]], [[פלוטארכוס]] ופסבדו-[[לוקיאנוס מסאמוסאטה|לוקיאנוס]] דנו בנושא זה. טרגדיות בעניין הפכו להיות שכיחות מאוד. [[אריסטופאנס]] ערך תיאטרון קומי אודות יחסים מיניים בין גברים ונערים צעירים.

המשוררים המפורסמים [[אלסיאוס]], [[איביקוס]], [[אנאקראון]], [[תאוגניס]], [[פינדארוס]], וכמובן [[סאפפו]] – כולם כתבו אודות אהבה פדרסטית. [[אייסכילוס]], [[סופוקלס]], ו[[אוריפידס]] ואוריפידס כתבו מחזות על הנושא.

כדים מעוטרים מציגים מספר סצינות [[הומוארוטיקה|הומו-ארוטיות]], וישנן אלפי כתובות שחוגגות את יופי הנעורים. אכן, עיטורי כדים הינם אחד מהמקורות העיקריים למידע בנוגע למינהג זה. הם מדויקים יותר בתיאורם את הפעילות המינית מכל מקור אחר; בו זמנית, ניתוח זהיר של ה[[איקונוגרפיה]] האיקונוגרפיה של סצינות פדרסטיות מאשר כי היוונים (או לפחות אתונאים של העת העתיקה, שהרי רוב עיטורי הכדים מקורם מאתונה העתיקה) ראו את הפדרסטיה כאידאל גבוה, וקישרו אותה עם פעילויות אליטיסטיות כגון ציד, אתלטיקה, והסימפוזיון, ועם תפיסות עולם גבריות, כגון אריטה (מצוינות) וסופרוזון (איפוק). פוליטיקאים מפורסמים, לוחמים, אמנים, וסופרים נהגו להשתעשע ביחסים אלו. יחסים אידאלים אלו תפסו מקום של כבוד בתרבות שלהם לפחות החל משנת 600 לפני הספירה ועד שנת 400 אחרי הספירה.

הפסל [[פידיאס]] אף הנציח את מאהבו [[פנטארסס]] בשיש על ידי חקיקת שמו על אצבע פסלו הכביר של זאוס. במהלך התקופה ההליניסטית (332 לפני הספירה – 400 אחרי הספירה) [[פלוטארכוס]], [[אתניאוס]], ו[[אליאנוס]] ואליאנוס עקבו אחר ההיסטוריה של ההומוסקסואליות היוונית מתחילתה.

* שבועת נאמנות בקברו של [[לולאטוס]] בתבאי; טקס שנטלו על עצמם האוהבים על מנת לקדש את הקשר.

* פסטיבל האיאסינתיה בספרטה, לכבודו של [[יקינתון (מיתולוגיה)|יקינתון]], הנסיך המיתי הצעיר מספרטה ואהובו של [[אפולו]]. החגיגות נערכו שלושה ימים, כאשר היום הראשון הוקדש לאבל על מותו של יקינתון והשניים האחרים לחגיגת הולדתו המחודשת. הועלתה השערה כי המעגל מסמל את התפתחות הנעורים ביחסים כאלו, בהם הוא מת כילד על מנת להיוולד מחדש כמבוגר.

* פסטיבל דיאוקליה ב[[מגארה]] במגארה לכבודו של [[דיאוקלס]], מאהבו של [[פילולאוס]]; נערכה תחרות נשיקות בה נישקו הבנים שופט ממין זכר, וטבעת הוענקה לזה שנשיקתו הייתה המוצלחת ביותר.

* "אתה יכול לשאת שור, אם נשאת עגל". ב[[יוון ביוון העתיקה]] ידוע גם כ "Taurum tollet, qui vitulum sustulerit". נאמר כהתנצלות על יחסים גברים עם "נערים" שעברו זה מכבר את גיל ההתבגרות.

הדעות המוסריות שרווחו בחברות אלו (כגון ב[[אתונה]]באתונה, [[תבאי]], [[כרתים]], [[ספרטה]], [[אליס]] ואחרות) לגבי קיום פדרסטיה נחקרו על ידי מלומדים רק החל מסוף המאה התשע-עשרה. אחד הראשונים לעשות זאת היה [[ג'ון אדינגטון סימונדס]] שכתב את עבודתו המקורית "בעייתיות באתיקה היוונית" בשנת 1873, אולם נאלץ לחכות עשרים ושמונה שנים עד הרגע שיוכל לפרסם אותה (בצורה משוכתבת) בשנת 1901. [[אדוארד קרפנטר]] הרחיב את יריעת הלימוד עם עבודתו משנת 1914, "טיפוסי ביניים בקרב בני עם פרימיטיביים". הטקסט בוחן שיטות הומואירוטיות מכל הסוגים, לא רק פדרסטיות, ונע על פני טווח נרחב של תרבויות בחלקים שונים של העולם. בגרמניה נמשכה העבודה על ידי סופר המופת פול ברנד שכתב תחת שם העט האנס ליכט, ופרסם את עבודתו "חיי המין ביוון העתיקה" בשנת 1932.

עם זאת, מחקרים שנעשו על הזרם המרכזי ביוון העתיקה השמיטו אזכורים על קיום נרחב של [[הומוסקסואליות]]. בשנת 1910 ספר בשם מאוריס (Maurice) שנכתב על ידי [[א.מ. פורסטר]], העלה איזכור ל"קוד השתיקה" הזה על ידי כך שגרם לפרופסור מ[[קיימברידגמקיימברידג']] לומר "השמטה: איזכור למידות המגונות של היוונים שלא ניתן להעלות על דל השפתיים". ארבעה עשורים מאוחר יותר, בשנות הארבעים כתב ה. מייקל: "ההיבט של מידות המוסר היווניות הוא מיוחד במינו, ובכדי להמשיך לשמור על שלוותנו, עדיף שלא לחטט בו לפרטים". רק בשנת 1978 פורסם ספר באנגלית בנושא זה, שכותרתו "הומוסקסוליות ביוון" על ידי ק. ג'יי. דובר.

קו מחשבה מודרני שמוביל מדובר ל[[מישל פוקו|פוקו]] לפוקו ולהלפרין גורס כי הארומנוס לא החזיר אהבה ותשוקה לאראסטס, וכי היחסים הורכבו משליטה מינית של הגבר המבוגר על הנער המתבגר, פוליטיקה של חדירה שהייתה תקיפה לגבי כל הגברים המבוגרים באתונה ביחסיהם עם הנחותים מהם חברתית – נערים, נשים ועבדים – תאוריה שהועלתה גם על ידי אווה קאולס. מנקודת מבט זו, היחסים מאופיינים ומבוססים על כוח בעוצמות שונות בין המשתתפים, ובמהותם הם א-סימטריים.

[[קטגוריה:יוון העתיקה: תרבות]][[קטגוריה:חברה וחיי יומיום ביוון העתיקה]][[קטגוריה:מיניותבהיסטוריה]]